הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אז מה עבר עלינו בינתיים.
 
עדיין המומה ממות החתולה. קשה לי.
 
הכרתי מישהו חדש.
לא ממש ממש חדש, אנחנו מכירים מבמה כבר כמה זמן, לאחרונה התחלנו לעבוד על איזה פרוייקט ביחד עם כמה אנשים. לא חשדתי, מהתחלה חשבתי שיש בו משהו, חיוך מקסים, גדול גדול, שגורם לך לרצות לחייך ככה גם.
לפני כמה ימים נפגשנו לעבוד על טקסט. ישבנו אצלי כמה שעות. כתבנו משפט אחד. בעיקר דיברנו, בעיקר הוקסמתי.
זרקתי כמה משפטי חכה, הוא לא נשך.
רציתי לנשק אותו ולא העזתי. לא ידעתי איך הוא יגיב. כשהוא הלך הוא נישק אותי על הלחי והשאיר אותי עם חיוך ובעיקר מבולבלת.
בלילה שלחתי לו הודעה שנהניתי לדבר, הוא התקשר ומאז התחלנו להתגלגל.
היה לנו לילה מדהים, מדהים. בבוקר הרגשתי שאני חייבת לצאת משם. התחושות מוזרות. הוא מקסים אותי, ונוח לי איתו, והוא ילד וזה קצת מפחיד לי. זה אינטנסיבי וזה קצת יותר מדי לי.
אני חושבת שבגדול- זה נותן תחושה טובה שהייתי צריכה.
קשה לי להאמין בדברים, אנשים- חדשים.
אפילו אם לא ימשיך כלום, טוב לי שהיה. ויש לי תחושה שזה כן יהיה.
לקחת זמן, בזהירות. הוא מסוג האנשים שאפשר לדבר איתם, אולי על הכל. זה עושה לי טוב.
 
לא קל לי, המון רוחות עבר, אבל לפחות יותר נעים עכשיו.