הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

עשיתי את המעשה שלא התרחש במחוזותי מתק' המובטלות הקצרה באמצע 2001, עת פיטרו אותי מניהול משרד מהנדסים במשכורת גבוהה למדי לסטודנטית שנה א' מעופפת (מספר סיבות אפשריות: א. באמת הייתי מעופפת. ב. קצת זרקתי זין. ג. איחרתי ללא הרף. ד. לא הפגנתי יותר מחביבות קונקרטית לאחד הבוסים שהתנדב להסיע אותי הביתה כל יום והתלונן שמאחר ואני כל הזמן עובדת, לא יוצא לנו "סתם לדבר").

כן, כן, שלחתי קורות חיים. למס' משרדים כשכל מטרתי היא מציאת משרה לא מורכבת שתעסיק אותי ואת החשבון שלי לתקופת מה עד אתאפסה (והחשבון, לעומתי, יתרחק מקו ה-0, אותו אבא שלי זיהה מרחוק כשפתחתי את המכתב מהבנק ופתח בצהלות- "נגמר הכסף, צריך לעבוד").

חוץ מזה הורדתי הרבה מוזיקה טובה, ובין לבין גיליתי כי kings of convenience הוציאו דיסק חדש ביולי- riot in an enpty street. שמעתי את חלקו, עדיין עדין וקטן, אם כי פחות מהקודם, אבל דומה למדי.

מצאתי מרכז יוגה ואני הולכת לבדוק אותו היום. אחד הדברים שחסרים לי ממש זה התרגול. אם יהיה נעים שם מקווה שאחזור לתרגל באופן קבוע.

עוד, אני עצבנית בצורה בלתי נסבלת. אני חושבת שאני ואני צריכות לנהל שיחה קטנה. היום בלילה.