הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

קודם כל בתודות- על מבצע התגובות רחב ההיקף של אחד מר. ברוייר שלא קימץ ופיזר פונטיו בלא מעט תגובות נפרדות ומשמחות נפש.

המשך- בחדשות

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=10&itemNo=532401

ולדיסקליימר- לא ממש היה לי זמן לקרוא את העיתון הבוקר.

ולאירועי אמש בקצרה-

בעודי טורחת על התאמת צבעים בין החולצה לסוודר לגרביים (ידוע שעל זה דווקא מסתכלים בראיונות עבודה), ומתקרבת לאיחור לראיון עצמו, צלצל הפלאפון שוב, ובו עוד הזמנה לראיון. הבחור מהצד השני היה חביב ונשא הצעה שנראתה מעניינת.

כך שהייתי בשני ראיונות אתמול, הראיון עם מר "למה עשר" נראה כמו שאפשר היה לצפות. הראיון השני היה יותר מוצלח ומרתק.

בסופו של יום קיבלתי הצעות משני המקומות ובחרתי את השני כיוון שהתפקיד הרבה יותר מעניין ורחב, והמשכורת גבוהה יותר. החיסרון היחיד הוא המיקום, מחוץ לעיר עם תסמין פקיקות קשה. המשרד הראשון נמצא במרחק של טיול נעים ואיטי בן 7 דקות. מצד שני המצאות במשרד (הקרוב) גרמה לי לתחושת סירוס קשה.

אומרים שצריך ללכת עם תחושות בטן (לעזאזל, אפילו אני אומרת את זה לעצמי בדיעבד שוב ושוב, אבל זה לא גורם לי להאמין לי יותר מראש, אז מה זה משנה בעצם).

תחושת הבטן שלי צעקה "בינגו!" בראיון עבודה מס. 2. האמת שאפילו מההקדמה בטלפון היה נראה שזה זה, אבל הנמכתי ציפיות.

גם עכשיו אני מנמיכה ציפיות, מי יודע מה יהיה (חוץ מזה שאם לא אצא מהבית בקרוב לא אגיע בזמן ליום הראשון שלי כולל הכמה דקות לפני המסורתיות לתק' הראשונית בעב' חדשה. בשביל הרושם המהוגן וכאלה).

בכל מקרה אני לחוצה מאוד, ישנתי 3 שעות ופרשתי בעודי מנסה.

יאללה, לעבודה.

:)

יום טוב.