הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הייתי ביוגה אתמול. כשכולם עמדו על הראש התבוננתי בפליאה.

-

העבודה הפכה מקום פחות מבהיל. היום כבר עבדתי עצמאית רוב הזמן. אמנם זה רק קצה של התפקוד המצופה, אבל.. יותר גרוע ממה שהקודמת בתפקיד שלי עשתה.. טוב מקסימום וורסיה אחרת של מחדל כלכלי. אני מפחדת לא לדעת, בעיקר. לפספס, וכד'. מקווה לטוב. רק לטוב.

-

הזמן בבית הופך מזוקק יותר, כשהוא לא נראה אינסופי. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות איתו, אבל- כל פעם שאני חוזרת ישר מהעבודה אני רוצה לחזור למקום שלי. נראה לי שאתחיל לחפש דירה אחרי המשכורת הראשונה (מצד שני, זה מלחיץ אותי. אני לא יכולה לדעת מה יהיה עוד חודש, איך אני יכולה להתחייב על שנה? איך אני יכולה לדעת מה ארגיש?). אולי זמן מה אחרי..

-

אני שומעת את החדש של לאונרד כהן.

אני לא בטוחה שאני מאוד אוהבת אותו.

-

אני חייבת להתחיל לישון בלילות, גם אם מתבטא בהתעוררות לפנות בוקר. לפנות בוקר אני מרוכזת, לעומת אחרי 17, כשאני עייפה וכבר לא יכולה לראות מילים, ואפילו תוהה אם אני עוד יודעת איך לאיית אותן.

-

אני חושבת שאלך לישון.