הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אפתח ב-InLa'kesh. ברכה בשפת המאיה שמתרגמת פחות או יותר ל"אנחנו אחד", "פנים אחרות של אותו דבר" וכד'.


אוסיף גם את הלינק הזה - לשיר שאני משמיעה לעצמי כדי להתעודד. 
http://www.youtube.com/watch?v=MQBqtBgelnI

ולקטע השיחה הזה עם מוג'י - שעזר לי קצת, לפני כמה ימים, להתמודד עם תחושת ה"מוח התקוע" ובכל מקרה אני מוצאת שהוא די השראתי וממצה.
http://www.youtube.com/watch?v=-M1-TxRY-Ec 

איך להתחיל? איך להסביר את מה שקורה, מה שעובר בדעתי, מה שאני מנסה למצוא? אני מתקשה להתרכז ולהעביר קו רצוף בכתיבה הזו. אני מתקשה לזכור בדיוק מה קרה מתי ומה השפיע על מה. הנ"ל מוצע, לעצמי, כתמונה מאוד חלקית, כנסיון מוטה כלשהו, לשים את הדברים על הכתב. 

אפשר לנסות לומר משהו בזה: 



(מ-Anonymous ART of Revolution הנהדרים, בפייסבוק). 
 

אפשר להתחיל בלספר שלפני עשרה חודשים לערך, הפסקתי לקחת כדורים. כדורים שלקחתי במשך כמה שנים טובות - נגד דיכאון, נגד חרדה, נגד דיכאון וכאבים של פיברומיאלגיה, כדורים נגד דיכאון שיעזרו לשינה, כדורים נגד דיכאון שמייצבים מצב רוח, ריטאלין לריכוז. כדורים, כדורים, כדורים. 
כ"כ הרבה כדורים, שעזרו להמשיך ולסחוב את המציאות שלי ואת עצמי במידת מה. לקיים מציאות שלא היה לי טוב בה, והפתרון ההו כה מוצלח שמצאתי, זה שהצריך ממני הכי פחות מאמץ (ומינימום השקעה כלכלית) היה חידוש מרשמים וביקורים תלת-חודשיים אצל פסיכיאטר של קופת חולים (כשהגעתי, וכשלא - רופא משפחה, לפעמים גם רופא שלא ראיתי בכלל או לא הכיר אותי - חידש את המרשם בפרוצדורה מכנית כמעט מהירה) שהקשיב בקצרה לאיזשהו סיכום שלי, מדי פעם הציע תרופות חדשות שבמשך זמן ניסיתי, חלקן בלי לקרוא את העלון כלל.
לפני כמעט שנתיים הגיע סיום מע' יחסים ארוכה ופירוק חיים משותפים שלא היו טובים לנו, בהחלטה שחשבתי שהיא נכונה וטובה והגעתי לכח ליישם אותה בעקבות טיפול פסיכולוגי ונסיקה בתחושת שחרור וכוחות להתקדמות מקצועית. ואז מוות במעגל שני, שעמו הגיע הדיכאון ביתר שאת ובריחה לעישון ואלכוהול מוגזמים, נטילת ריטאלין כדי להשאר בפוקוס גם כשאני ממלצרת (?!), הגעה למצב של רזון קיצוני בעקבות החלטה על דיאטה שביחד עם הריטאלין הפכה לחוסר תאבון מוחלט, נסיונות לשחק עם הכדורים שלי בעצמי ולמנן אותם לפי נסיון וטעיה. עד שקיבלתי איזו תרופה שכבר כן קראתי את העלון שלה ולא הסכמתי לקחת (אז גם קראתי את העלון של הריטאלין ומסתבר שמעודד מאוד אנורקסיה) והפסיכיאטר ששמע את הנ"ל ואמר "תעשי מה שאת רוצה, גם כך את יודעת יותר טוב" (לא חזרתי אליו).

אז כל אלו, ומצב של אי התעכבות על הדברים עצמם אלא רק הסחפות בזרם הזה של 'לשרוד', 'לתפקד', 'להרוויח' כדי לשלם שכר דירה וחשבונות ונסיון למצוא בתוך כל זה מוצא לרגש ודברים להיתלות בהם. מן גלגל שחזר שוב ושוב של רגש ונטיה לדיכאון ונפילות לדיכאון מול נסיבות החיים שלי, חלקן יציר ידי וחלקם לא.

אז לפני 10 חודשים חזרתי להורים, ואז הפסקתי עם התרופות, הפסקתי בצורה לא הדרגתית בעליל, פשוט כי הן נגמרו, ולא דאגתי למרשמים חדשים ולקחתי החלטה של די שדי גילגלה את עצמה. ועבר קריז לא פשוט, ובתוכו רגעים בהם הרגשתי שאני רואה את אלוהים, המון השראה וזרימת חיים שהשתחררה, הרבה אושר שהתפרץ בי בצורה מאנית. המקום שלי היה ברור בעיני, והכל הסתדר בהתאם. הרבה מזה היה כיף חיים. היו חוויות נהדרות. היו תחושות נפלאות. הכרתי אנשים וחוויתי וניסיתי. על הדברים השליליים התעכבתי פחות, או לא ראיתי אותם כך. כתבתי המון וצילמתי הרבה, פטפטתי והייתי מוחצנת וחברותית במיוחד. היה לי קל יחסית. הרגשתי בשלב מסויים שכל בעיותי נפתרו להן וההקלה שכ"כ רציתי נתגלתה לה. בעיקר - הייתי בטוחה. הרגשתי שיש דברים בגו' ביני לבין העולם. נתתי אמון. נסחפתי ברגשות ובהתאהבויות, התגלגלתי לי בין רגישות קיצונית ושלל דברים חיוביים, לבין אי אילו דברים אולי לא הגיוניים במיוחד והתבוססות באגו של עצמי ותחושה שאני מרכז העולם הבלתי מעורער שלי. המשכתי לשתות והמשכתי לעשן והתנהלתי בווליום די גבוה ומוחצן. הקריסה הגיעה די מהר, במס' פרקים שקשורים קשר הדוק למיניות ואובדן שליטה. הפריחה שחררה הרבה אנרגיה מינית, שלא ידעתי איך להתמודד עם ההשלכות שלה ועם התגובות מן החוץ, בזמן שאני מזדהה עמוקות עם המאבק הפמיניסטי הוירטואלי ועם הקונספט של הטרדה מינית. אז היה את הלילה ההוא בו שתיתי הרבה יותר מדי במסיבה נהנתנית להחריד, ושמעתי לא מעט התייחסויות מחפצנות לעצמי שהבעירו לי את האזניים, שבסופו החלטתי להתלוות לאיזה בחור צעיר שמצא חן בעיני וחבריו ודי מהר מצאתי את עצמי במיטה, כ"כ שיכורה שאין לי את היכולת הפיזית לומר את המילה 'לא' (גב תפוס מתמשך ליווה את התחושות הלא קלות שהבאתי עמי מההתנסות הזאת, שהיתה יכולה להסתיים הרבה יותר גרוע); חבר טוב של בחור שרציתי מאוד שחפן את החזה שלי ואז נתן לבת זוגו להשתלח בי (מעושנת, הגבתי בצורה פראנואידית להשתלחות ולהאשמות שהיא העלתה - שנגעו היטב בחולשות שלי וחתרו תחת הפמיניזם שהתהדרתי בו - והתחבאתי בתוך עצמי מפני הוירטואל שעד אז הרכיב חלק ניכר בעולמי החברתי) והמשוכה האחרונה - בדמות כאב עצום של שברון לב שלא יכולתי להכיל, אל מול בחור שהיה משוכנע שהוא מואר ומאי אילו סיבות הקסים אותי ממבט שני והתאהבתי בו עד כלות, מה שאיפשר לו להרביץ בי את דעותיו (שהיו בין השאר שוביניסטיות מאוד והומופוביות), עצביו, שיקוף מציאות ואמירות גסות על עצמי שהתקשיתי לעכל, בשילוב של לעשן הרבה מעבר למה שהייתי מסוגלת להתמודד איתו לידו ולאבד את עצמי לגמרי. גם שם - בסבכי העישון, לא מצאתי את עצמי מסוגלת לומר לו "לא" והרגשתי את הניתוק האיום הזה ביני לבין הגוף שלי.

ומאז אני מדשדשת, אחרי חודשים של דיכאון ושבר עצמי, מנסה למצוא מוצא. מצבי הרוח גליים, יש רגעים טובים יותר ויש רגעים קשים. בהתחלה ההורים שלי עודדו אותי לנסות שוב את הפסיכולוגית ההיא, שהייתי אצלה - סיפרתי לה בהיסטריה את הפסקה הקודמת ולא באמת היה לה מושג איך לעזור חוץ מלשקף, לדבריה. והיא שיקפה לי שיש קשר לאלכוהול ולעישון, שאיכשהו לא עלה על דעתי (הפסקתי לעשן והפסקתי לשתות וזה גם משהו) וגם שנראה שהגעתי למקומות די נמוכים. היא תהתה למה אני מחפשת אחר הרוח אם כבר נכוויתי בעבר, בגיל צעיר, והמליצה שאחזור לחברת האנשים "הנורמטיביים". לא חזרתי אליה. 
בתק' קצת יותר מתקדמת ויותר היסטרית של התקפי בכי, ההורים שלי לקחו אותי לפסיכיאטר, מולו מלמלתי בהיסטריה אי אילו דברים, שקבע כמעט מיד שמדובר במאניה דיפרסיה ולפי התרופות שרשם - גם באיזשהו שבר פסיכוטי. לא לקחתי את הכדורים. 

לא לקחתי את הכדורים, מעבר לעובדה שפחדתי פחד מצמית שאם אכנס לזה שוב לעולם לא אצליח להתחמק מן המסלול הזה (ופה נשאר לי דאז בראש ה'מואר' שמאמין בסגנון חיים טבעי ונחרד עד עמקי נשמתו כששמע שלקחתי כדורים בעבר, והו, כמה ארס היה לו להשליך בנוגע לזה) וכי בסופו של דבר - אני יכולה לסכם - הכדורים האלו לא באמת עזרו לי. לא במובן של לפתור דברים מהשורש. לא נפתר איתם שום עניין מהותי. זה העביר את הזמן. זה נתן לי להמשיך ולחיות כך, בתוך הכאוס של עצמי, בעיוורון, בצורה סבירה מינוס. אבל להמשיך לאן?
לומר 'להמשיך לא לראות את דפוסי המצב שנמצאתי בו', מרמז שעכשיו אני רואה. התשובה היא לא ממש, אבל - אני יודעת שאני צריכה לראות. 

נק' המוצא שלי היא, שאנחנו, באופן כללי, לא רואים הרבה. לא מהמציאות העצומה הזאת שאנחנו חלק ממנה. אני מניחה שרובנו, רואים גם מעט מאוד מעצמנו, ז"א, רואים הרבה מאוד מעצמנו -


(צילום ששמרתי מהבלוג הזה, של הר הקסמים)

רואים בכל דבר עליו אנחנו מסתכלים הדים לעצמנו, אבל לא שמים את ליבנו לכך שמדובר בנו. הרבה מאוד בנו.  
(מוג'י - ורבים רבים אחרים - מדבר על כך שאינטראקציה עם אנשים אחרים מספקת לנו מראות לעצמנו, שלא ניתן לראות אם אנחנו לבד עם עצמנו, שאנחנו צריכים לשמוח ולהודות על זה שאנשים אחרים לוחצים לנו על הכפתורים, עד שבסופו של דבר, לא יהיו כפתורים להפעיל). 
חיים לנו בתוך האגו של עצמנו, על תכנותינו, על אמונותינו שאיננו חוזרים אחור לבחון, חלק מרשת עצומה של פריטים שלא בהכרח מודעים לקשרים הרקומים בין חלקיה. מאמינים בנפרדות. הנפרדות היא פיקציה, אבל היא פיקציה שעוזרת לי להמשיך לתפקד, לעת עתה.

למדתי מן התקופה הזו, עד כמה יחסיות ונק' מבט מהותיות. עד כמה גדולים הדברים הנסתרים מן העין, עד כמה כל העולם מצוי בנו ואנו בו. למדתי שיש אנשים שונים ממני מאוד ושבלי נק' אחיזה בתוך עצמי, בלי מוקד שיווי משקל - לא אצליח לעמוד. אני לא יודעת לאן אני הולכת, אני בקושי יודעת במה אני מאמינה. אני מודעת לזה שהמצב שלי לא הגיוני במיוחד, אבל אני רואה שהוא משתפר אט. אני מבינה עד כמה איני יודעת. אני כן יודעת, שאני בוחרת לנסות ולמצוא את הכח שלי להשפיע על המצב שלי, לפחות כך נראה לי.