הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זו הפריזמה. זו המנסרה שאתבונן דרכה על המציאות שתעניק משמעות כלשהי. זה לנער את המחשבות המיותרות, זה לדעת שאני לא מבינה דבר. 

זה לבלבל בין חסדים לעוולות. לבלבל בין התפקודים השונים, לנוע על פני משהו ששולט בי, ולא אני בו. 

מה זה אני? ניצוץ התודעה הזה? ההשפעה שלו על המרחב? מה הוא? מה עושים עם היכולות שלו? הידיעות שלו? איך יודעים לאן לכוון אותו? מה גורם לי לעשות את מה שאני עושה עכשיו? מה מפעיל את הידיים שמתנענעות על המקשים עכשיו ויוצרות את המילים הללו, שיוצרות קשר עם קוראים עלומים, שיראו כאן דבר מה ואולי את עצמם.

הגוף, המכונה, התכנותים שלו - ההרגלים, התבניתיות. 

זה לגעת בדברים שגדולים מהבנתי ולנסות לתפוס ולהכיל אותם בכל זאת. 

לדעת שהמילים שלי מלאות וריקות במקביל. לאחוז בשני הקצוות - ולדעת שהאחיזה העיקשת הזו אינה מקדמת אותי. או אולי כן? ואם כן, לאן? 

שוב, אי הידיעה ובצידה ידיעה. 

קונסטרוקציות עולות ושוקעות - ואני בוחנת את ההשפעה שלהן עלי. חווה. 

סך ידיעותיי והבנותיי, חוויותיי, התנסויותיי - תפיסותיי, הדברים שנקלטים בגוף התהודה הזה. 

האם רק בריחה מהסבל מעניינת אותי, ולכן שוב ושוב אוחזות בי מחשבות אובדניות? זו האופציה הקלה, בערך.