הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם
|
כינוי:
מִיקַה רוֹבּ בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2003
במו ידי הרסתי הכל - lament
ההרסנות הזאת, הצורך לחבל.
שלושה שבועות של חיים אחרים, של גלישה מטורפת לטוב חדש, לאדם אחר.
חיבלתי, שוב. אחרי שנשבעתי לעשות את מיטב יכולתי.
פגעתי, שוב, באדם שאין לי הזכות לומר שהיה יקר לי.
הותרתי הרס מסגרת החיים שהיתה לי לאחרונה, על כל הטוב שבה והחששות הקטנים.
הותרתי את האדם הקרוב אלי ביותר לאחרונה המום וכועס, ושונא.
בשביל מה? שקט נפשי שאין לדעת מה אורכו.
בכדי להשתחרר?
עד כמה אנוכית אני.
איומה.
היה לי רגע של רוגע ומיהרתי להעלים אותו לעולם מחיי ואני מרגישה שחלק ממני נשאר בו ולא יחזור אלי לעולם.
כמעט שלא יכולתי למצוא את עצמי שם, נאבקתי בגבולות והגדרות, במקום לפנות וללכת. אני לא יכולה לומר די לעולם. לעולם לא שלמה עם ויתור- רק עם אין ברירות.
אני אתגעגע, אני כ"כ אתגעגע אליו.
לחיוך שלו, להיום בצהריים, כשעוד קרא לי החברה שלו, וכרך את ידו סביבי כאילו אין דבר שמעיב על האושר הזה - שעמד להתנפץ. כאילו עוד שעה קלה לא אנחית בשורות איוב ודין סופי ואצפה בו רותח ונעלם לעולם מחיי.
איך יכולתי לנעוץ סכין בגב האדם היקר הזה, המתוק, החם. שאהב אותי בלי תנאים מקדימים, בלי לשאול שאלות, בלי לברר לאן הוא נכנס.
לא לראות את החיוך שלו שוב.
לא לראות אותו מחייך אלי.
לא לדעת מה שלומו יותר.
לא לדעת אם טוב לו, אם כואבת לו הבטן, או שלבד לו, או שהוא כותב ולומד ומצליח לו, שהוא משיג את כל מה שהוא רוצה.
לא לראות אותו מחייך שוב.
לא לגעת בו רטוב אחרי המקלחת, עטוף בחלוק שלי ומחייך במבוכה כיוון זקפה בלתי נשלטת.
לא לראות את החיוך הזה שוב.
לא להרגיש את החיבוק הזה שוב.
לא לשחק באצבעות- ארוכות, ארוכות ציפורניים משוכות במחזק למען לא ישברו, למען יוכל לנגן איתן. לא לשמוע אותו מנגן יותר.
גול עצמי.
הכפתור האדום של ההשמדה העצמית.
מפה אין דרך חזרה.
מפה רק להחזיק חזק בקירות המבוך הבלתי נראה הזה ולקוות לימים יותר קלים, שניתן יהיה להרים את הראש מעל המים ולנשום שוב.
לחכות ליום בו אוכל לסלוח לעצמי.
בו אוכל לחייך לדמותי במראה, בו אוכל לתת בי אמון שוב.
בו אוכל לחייך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
