באיזו סערה עולה הכל.
נסיונות הרגיעה וחיפושי המזור, המסירות לדרך ולעבודה, השקט, המרכז, הזכירה העצמית - היכן כל זה כשאני נשטפת בגל רגש והורמונים ונוהה, אל זרועותיו, אל עיניו, אל קולו, אל תבונתו ואל אהבתו. כשמרפרפת בי ציפור מהירה ונסערת, המנקרת בי שוב ושוב - היכן הוא?, המפצירה בי חרש לחפשו.
ומוטב אולי כך, הוא עסוק עד מיעוט נשימה, במרחק שניים עד ארבעה קילומטרים ממני הוא תמיד רחוק וקרוב עד חישה. לא התראנו כבר חודש. מוטב אולי כך, שאחרת כבר הייתי עולה בלהבה.
לא התראנו כבר חודש. היום יום הולדתו. לפתע אבד בי הרצון לכתוב על כך. כל הימים וכל הלילות הדיבוק הזה מרעיש בי, ועתה, משהותר לי רווח לעצמי, איני חפצה בו יותר.
כשאני מתקשה, כשדברים לא מסתדרים כפי שרוצה, כשכואב, כשנפגעת, כשמפחדת - אני הולכת. ומההתאהבות הזו ניסיתי ללכת שוב ושוב. ניסיתי להשתחרר בצורה היחידה שאני מכירה. את רוב מבעי התסכול הוא נטרל בעדינות, אח"כ אמר שדרמטית מדי, שמקשה על עצמי.
לפני שלושה ימים אמרתי שצריכים לנתק. הוא לא סתר ורק התעצב. כתב שמתגעגע, כתב שקצת מצוברח. ואני, חשבתי עליו שבעתיים, ומתוך זה עלה - מה יקרה אם אשאר?
אם לא אתעקש להחביא במרתף, למסמר קורות עץ, להתרחק ולייחל שכחה לכל רגש שזוקף ראש ומסכן אותי בכאב.
מה יקרה אם אשאר?
אם אדבוק בו ובאהבתי. אם אאמין בה ובו.
הוא מבטיח שהדברים ישתנו, שניפגש, שרק צריך לעבור את התקופה הזאת. הכל עוד יבוא, הוא כותב, הכל עוד יבוא.
ואיני יודעת אם ההכל שלו הוא ההכל שלי, ובעצם, תמיד זה כך. אולי, אולי, אם אחכה, הם יוכלו להיפגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
