הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

חבר שלי מאושפז באיכילוב.

יש לו תסחיף ריאתי אבל הוא רגוע לגמרי.

כבר שבועיים שקשה לו לנשום ואני משוכנעת שהוא מרחם על עצמו. והוא מנסה ומנסה לשכנע מישהו שמשהו לא בסדר.

הדם שלו נקרש מהר מדי, הם לא מבינים למה ובינתיים הוא מחובר לאינפוזיה ובולע כדורים לדילול דם. הוא קיבל את המיטה בקצה החדר עם שני חלונות, והיום בערב הגיע האיש והתקין לו טלוויזיה קטנה מעל הראש. שכבנו מחובקים על המיטה וצפינו, אדפטציה.

אני מנסה לא לבכות. זה קריש דם קטן, הוא מרגיע אותי, כמעט לא קריש בכלל.

זה מלחיץ אותי. מלחיץ אותי כי לאבד אותו נהיה קרוב, לאבד בכלל. אף פעם לא הייתי עם מישהו בבית חולים, אני יודעת שזה יצר אצלי איזה סוג של פינוק שגורם לי ללחץ נוראי עכשיו. אני יודעת שאין לי זכות להתלונן, אף פעם, יש המונים שמצבם גרוע בהרבה משלי, תמיד היו, תמיד יהיו.

כל זה חסר חשיבות. אני לחוצה וחרדה.

מעבר לזה אני עובדת הרבה יותר מדי שעות, לפעמים 16 ביום.

אני חושבת שאקנה אוטו בקרוב.

אני חושבת שאלמד איור.

אני חושבת שאלך לישון כי אני קמה ממש מוקדם וכל החרדה הזו גם כך מתישה.

לילה טוב.