הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא זוכרת מי אני, ואולי כי עבדתי יותר מדי שעות על להיות מנהלת מחלקה מנומסת, או מנהלת עובדים קשוחה אבל קשובה, או כל דבר אחר שנראה לי לנכון.

בלספק פתרונות לבעיות לא שלי.

2 עובדות התפטרו, ואני צופה בסוג של ייאוש בזה שערימת האחריות על הכתפיים שלי לא מוכנה ללכת לשום מקום. תמיד זאת אשמתי, אבל נמאס לי להסביר את עצמי ולהתנצל. קשה לי להיות ייצוגית, קשה לי להיות קשוחה.

אני לא יודעת מה מתוך זה זה החיים שלי ומה פשוט נסחף לתוך, סוג של ברירת מחדל, סוג של דביקות במטרה זמן רב אחרי שהיא התפוגגה, סוג של אנרציה, של רצון להוכיח לעצמי שהנה זה לא כ"כ רע, אבל מצד שני לרצות את החירות להתעורר מאוחר בבוקר, ולהתקלח ולהתלבש לאט, ולקרוא עיתון ולעשות משהו בשקט, בלי להרגיש שאני מפספסת- שאני לא זזה מהר מספיק, שאני כשלון.

בפועל אני לא ישנה מספיק, ולא רגועה מספיק, ולא מעבירה זמן בבטלה או נהנית מהדברים שאני עושה מספיק.

שוב ושוב אני חוזרת לפינוק שלי- ואם אני פשוט לא מבינה איך זה לחיות בעולם האמיתי, את מלחמת ההשרדות שכנראה מתחוללת שם, את הקושי העז הזה- לשרוד.

אני לא מבינה איך כולם מבינים חוץ ממני, משהו כ"כ בסיסי שמאפשר להם לזוז ממקום למקום.

אני קפואה באותו מקום, מפחדת לזוז כדי לא לטעות. כדי לא לאבד הכל.

אני נרדמת בכיסא, אלך ליפול על המיטה.