הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אוי אוי..

הייתי צריכה להיות בעבודה לפני 10 דקות.

אני בשלבי התעוררות מתקדמים - משמע קפה וסיגריה. אפילו התלבשתי כבר, וכן, אני גאה בי.

יש לי רצף דברים להספיק היום. עבודה עד שתיים, פגישה ב16, פגישה ב18, לנסוע לחנות צילום לעשות הגדלות ליום חמישי.

אולי הבנק פתוח היום אחרי 14? בטח שלא, נכון?

נהייתי עסוקה ומחושבת לו"ז, בו שאל אותי אתמול בלילה כשתאמתי איתו לו"ז לשאר השבוע לאן נעלמה החברה המרחפת שלו, שאני אקרא לה לחזור.

אני אעשן עוד סיגריה, אגמור את הקפה שלי (שהוכיח לי חד משמעית שיש גבול לכמה גרוע אני יכולה לסבול את הקפה שלי)

ואז- אני ארד למטה, עם הדיסקמן והמשקפי שמש והתיק העמוס יתר על המידה שלי ואחכה לאוטובוס. זין שאני הולכת ברגל עכשיו לעבודה, ישנתי שעתיים למען השם.

והנה אני שומעת את האוטובוס עובר לו.. ואני יודעת שאני אחכה למטה איזה 20 דקות.. לא נורא.. העייפות מנצחת.. in the face.

אבל באמת נהיה מאוחר.. אוף.

בקושי קמתי, השעון שלי היה זרוק איפשהו על הרצפה משולל בטריה (הוא תקתק והיה מוכן לצפצף ב9 כשהלכתי לישון, נשבעת)

מזל שאמא שלי עשתה עמי חסד והתקשרה לפני שעה כי היא נזכרה בפתק החלוש שהדבקתי על הדלת "להעיר אותי ב9 בבקשה, אם אפשר".

אוי, אהבה.

הנה נושא לא פתור.

מה יהיה?

אני צריכה ריפוי לב ומשחרר רוחות עבר (מהלב, כן מהלב)

מישהו מבין איך זה עובד?

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההה.

לא זה לא פיהוק.

זה בין קריאה לעזרה לבין קריאת תסכול עזה.

לחיי החיים חברים, והבוקר (אוי כמה אור יש בבוקר) המוקדם מדי הזה, ולקראת הלימודים שאוטוטו- מה אתם אומרים, ישביתו או לא?

אני אומרת לא.

לא מסתדר לי באג'נדה.

יש לי רק עוד סמסטר אחד ויחיד לתואר, תנו לי בבקשה לסיים וללכת הביתה.

מסקנה חותכת- אני מעשנת יותר מדי. כבר סיפרתי שאני יורקת דם? האין זה מרנין? מרנין מרנין, מה לא? שחפת זה נורא רומנטי ואני מכירה לפחות עוד בן אדם אחד שחושב שזאת דרך נהדרת למות. אם חייבים ז"א, אני בעד שיבה טובה ומופלגת, ובכלל, עד שיגיע זמננו בטח נחיה עד 200.

אם כי אני נתקלת ביותר מדי חזונות אפוקליפטיים לאחרונה וזה קצת מטריד אותי. אבל הכל לטובה לא?...

יהיה טוב, יהיה טוב.

נשיקות לכולם, אני הולכת לצחצח שיניים.