הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זאת הודאה בתבוסה, לוותר וללכת, לומר שאני בוחרת משהו אחר.

אני מותשת וצודקת וגם אם לא- מותר לי ללכת, אבל אני מרגישה כ"כ אשמה.

אני מחפשת סיבות, טובות יותר, לכניעה הזו- יותר מתשישות, יותר מכאב פיזי, יותר מדיכאון, יותר מתחושה אדירה של חוסר מיצוי, של חיים שקוראים לי ממקומות אחרים, שלא יתגשמו אף פעם אם אשאר שם.

יותר מהמיאוס האדיר בסוג העבודה הזו, בדאונים של הבוקר, בקוצר הנשימה.

כן, זה אנוכי לעזוב (בטעות כתבתי אנושי אבל נראה לי שזה גם), ואנוכי נראה לי רע-

אני צריכה לדאוג לעצמי יותר.

הפסיכיאטר בזמנו אבחן אצלי בעיית אשמה קשה-

אני מרגישה אשמה- נכון שיהיה לי יותר טוב, אבל החברה- מה יקרה לחברה? אם לא יסתדרו בלעדיי, או שלאף אחד לא יהיה אכפת בלעדי, וכל מה שהחזקתי בקושי יקרוס-

ואולי הכי גרוע- אולי זה יקרה ואף אחד לא ישים לב, אולי זה לא ישנה שהייתי שם- אני פשוט אעלם, כמו שקורה בארגונים גדולים, אפילו שזאת חברה בינונית בקושי, אבל לאף אחד לא איכפת וקצב הייצור ממשיך מסביב ללהרוויח עוד רק שאני כבר לא שם.

די, זה טוב.

אני רוצה למצוא עבודה שקטה, בניהול תוכן של אתר או משהו כזה, שצריך לעשות כמה שעות כל בוקר ואולי לפעמים קצת יותר. אני רוצה להרוויח משכורת מספקת כדי להחזיק את עצמי לפחות בצניעות, לעבוד מעט יחסית, אבל מקצועי, ולטייל הרבה בחוץ. עם ספר, על ספסלים, בבתי קולנוע, עם חברים נוודים שעוד לא התקבעו, להנות מזה שניצלתי מקיבעון כמעט סופני וברחתי ממש בזמן.

אני רוצה לקנות בדים, וצבעים וכאלו- ולתפור או ליצור ולפתוח תיק במע"מ סוף סוף ולהתחיל למכור, וליצור, ולמכור. אני רוצה ללמוד איור, ועריכה דיגיטלית כדי להגיד שאני באמת גרפיקאית ולא סתם.

עכשיו אני צריכה ללכת לעבודה, ולסדר את כל מה שעשיתי שם בשורות בודדות וברורות לחפיפה-

לסיים את העניינים שלי מהר כדי ללכת משם, כדי להרוויח אוויר.