הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זה פשוט שהקיבה שלי כבר לא זוכרת איך לעכל אוכל, זה פשוט שקר לי ואני מצטמררת.

הפסיכיאטר שלי שואל למה אני לוקחת על עצמי כ"כ הרבה.

אמרתי שזו עת הגשמת חלומות. האמנם?

ופתאום נזכרתי שאני אמורה ללכת להצגה היום בערב, והבטחתי לקפוץ אחרי זה לפתיחת פאב של אחד השחקנים. אז אני אלך. למה לא.

ומקסימום אני אפרוש באמצע.

אני אלך להתקלח, אני אגרור את עצמי לאוניברסיטה, אני אעבור את היום הזה.

הבטן שלי תפסיק לרצד.

אני אנוח בלילה, אחרי שאגמור להקליד 16 עמודים של מחזה (אני אוהבת מחזות, זה יותר טוב מלהקליד מבחנים).

מחר יש אזכרה לסבא שלי. אני לא יודעת אם לא ללכת.

דודה שלי ביקשה שאבוא. כנראה שאבוא.

הסופ"ש עמוס בעבודות עיתון.

אינשלאללה שיצא טוב, שיגמר כבר. כ"כ הרבה עבודה, אבל זה לא ממש מרתיע אותי.

יאללה...

המשך יום יותר נעים בטנית לכולם,

אני