זה אני מתעתעת - ככה.
מרוב דיבורים על עשייה התעייפתי.
עשיתי דבר או שניים, כמעט ונרדמתי בפאב, התנסיתי בכמה דברים חדשים ופתחתי עוד דלת.
לא הגעתי לפגישה היום- התקשרו, אמרתי שאני מצטערת- שאני חולה ולא התעוררתי. איחלו לי להרגיש טוב וקבענו למחר- האמת שמחר עדיף, אחרי ישיבה מכריעה היום בערב, שתשפיע על מהות הפגישה מחר.
שתיתי אתמול טיפונת, כמה לגימות, אסור לי לשתות בכלל ומנסיון דו-פעמי אני רואה שאני לא מצליחה להתעורר אח"כ.
עד כמה שהסופ"ש הזה היה כיף- ראיתי שתי הצגות וסרט, הייתי הרבה עם אנשים, חלקם חדשים, בסה"כ מאוד מאוד נהניתי-
לא הספקתי לעשות עבודת הקלדה בתשלום ולא לעבוד על העיתון.
אני חייבת לקחת את עצמי בידיים בקטע הזה.
אני עדיין לא מאורגנת על סדר יום הגיוני,
אני נמשכת אחרי מה שמלהיב אותי, ולא מסיימת את הדברים שהלהיבו אותי קודם.
זה לא רע - ההתלהבות שלי- אני רק צריכה לנחות קצת על האדמה. אני על האדמה אבל אני צריכה לתכנן את עצמי ביתר קפידה.
והכי חשוב- להפטר משאריות האשמה.
משאריות הפחד.
אין לזה מקום, אין מקום לדבר מלבד לשיפוט עצמי שהוא עצמי בלבד.
ובנימה אחרת.. אני אוכלת סופגניה ושותה תה.
אני מרגישה קצת פאם-פטאלית, ואני לא יודעת איך בדיוק להתייחס לזה, עניינים מתחילים לזוז בי, ואני מגלה בי כוחות שהיו מודחקים, אני צריכה להתעלות מעל כל זה- מעל הפחד הישן להראות טוב ולהצליח, עכשיו כשדברים קורים.
אני מפחדת מקנאה, אני מפחדת מיחס מוזר שאני מקבלת מאנשים מסויימים- קנאה של בחורות ויחס שונה שאני מקבלת מהן פתאום על דברים שאני מעיזה לעשות כשסוף סוף אני הולכת אחרי מה שאני מרגישה, וגברים- איתם בכלל אין לי מושג מה לעשות
כל התחום הרומנטי כאילו נמחק אצלי לחלוטין.
נאטם ע"י חומה של פחד ועיסוק יתר.
אני לא רוצה להתערבב רגשית. ומצד שני כמהה לריגושים. מסתבר שאני משנעת את הריגושים הללו לקרות. והם קורים, בהחלט קורים.
אבל צריך לשמור על איזון.
הכי מפחיד אותי לצאת מאיזון, לחלוטין.
הופ- זמן לבלוע עוד כדור
והמציאות השתנתה, או אני השתניתי והאנרגיות שלי איתי, משנעת לפעולה דברים שרציתי,
ועכשיו שוב- הרצון ליפול למיטה ולהתכרבל בפוך, עם מיילס דייוויס בדיסקמן ועם חלומות רגשיים שלא מרפים.
איפשהו לפני שהתעוררתי חלמתי על יונתן.
כנראה כי בדרך הביתה חשבתי שבמחזה שלי צריך מלחין, וחשבתי לפנות אליו- מוזיקאי מוכשר שכמותו.
וחלמתי משהו מתוק אודותיו, אני לא זוכרת מה, חוץ מהפנים שלו ותחושת מתיקות.
אתמול ניסיתי לתהות מה היתה מהות הקשר ביננו. הקשר הקצרצר הזה. ואם הוא ילד ואם לא היה קורה מה שקרה אם הייתי נשארת איתו עד היום, אם הייתי משוכנעת שזה המקום שלי?
הכל נראה כ"כ רחוק עכשיו. רחוק ולא פתור אבל כמעט לא מציאותי.
התקשרתי אליו עכשיו והשארתי הודעה.
אני רוצה אותו בפרוייקט שלי ואני רוצה קלוז'ר.
וזה מצחיק אני חושבת לפני כמה חודשים ועל היום ואיך דברים השתנו, וכמה הוא יהיה מופתע לשמוע. מקווה שהוא יוכל לשמוח לשמוע.
ואני חרדה לגורלו. למצבו.
עדיין חוככת באשמתי, ועכשיו כשאני חושבת על זה אני חרדה שוב.
אבא שלי אומר שמה שבעבר בעבר.
זה- לא משהו שאני יכולה לשים מאחורי. אחרת הייתי מסוגלת ורוצה לאכול כמו שצריך, אחרת היה לי תיאבון בריא כמו שהיה לי לפני ההתרסקות.
אחרת השם שלו לא היה עדיין מטריד אותי.
עניין לא סגור.
אחרת לא הייתי מכירה את מיכל.
אחרת לא היה כזה רצף לא ברור של השתלשלויות.
רציתי לקחת איזה קורס כתיבה יוצרת אצל יעל הדיה, שכחתי להרשם או לברר על זה.
אני אנסה להתקשר עכשיו.
יאללה,
יום טוב לכולם,
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
