הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

מישהו שאהבתי התחתן לפני שבוע. אשתו בחודש חמישי.

זה מטריד אותי בצורה שקטה.

אני מצמצמת את הקיום שלי, וכנראה שזה אומר שאני בדיכאון.

מחשבות על מה בעצם, ומה הטעם, הכל כ"כ קטן מול הקיום, אם לא אעשה יעשו אחרים ועושים בכל מקרה ואם לא יהיה אף אחד גם כך לא ישים לב. כמה לא רלוונטי, ככה מצמית.

חזרתי לקחת כדורים. רק פרוזאק הפעם. רק חצי כדור. התחלתי מרבע. אני חושבת שאולי אני  צריכה יותר, אבל עייפה כ"כ כל הזמן בגללם.

לא כותבת את העבודות שלי, לא מצאתי מקום מרשים להתמחות.

אני בדרך ל-27 ושוב גרה אצל ההורים. אצל ההורים וכל שעשיתי עד כה זה תואר אחד כמעט גמור ונגרר.

זה כבר לא מספיק, כולם כבר מזמן עקפו אותי בסיבוב.

אני לא בטוחה לגבי הדרך בה אני מנהלת את הפרידה שלי.

אנחנו מתראים יום יום עכשיו, וכפי הנראה התייאשתי מכל הדברים שרציתי לראות בו. בחצי שעה עייפה ליד הפיצוציה אמר לי שאין, זה לא שם.

הכלב גדל וגדל, יותר מהכפיל את עצמו.

היום בגינה אמר - "את לא רואה אותו אף פעם ביום, בטיולים הוא עוצר, מתיישב ומסתכל על ציפורים".

וצרב לי כ"כ.

כאילו לא עזבתי רק לפני שבוע וחצי, כאילו טיולים ביום זה לא משהו חדש, וקיוויתי שלפחות למראית עין של בעל הכלבה שעמד לידינו- נהיה ביחד, נחזור לאותו בית ונגדל את אותו כלב.

הטלפון צלצל והוא דיבר בחושך ובקול נמוך. התקרבתי לחדר ונפנף בידו שאסתלק. הייתי בטוחה שמדבר עם איזו בחורה חדשה, נשענתי על הקיר והרגשתי איך הכל מתמוטט. הבטן שלי בערה והיה לי קשה לנשום.

הוא דיבר עם אבא שלו, ולי אין בושה.

לילה טוב.