הייתי באוניברסיטה, אחר שמלאת חרדות התקשרתי למזכירות וביקשתי שינפיקו לי תעודת התמחות.
זה עבר בצורה חלקה יותר משציפיתי, ללא נזיפות ותוכחה על האיחור המתמשך שלי בהגשת הסמינריונים. היום בצהריים התבשרתי שהאישור מוכן ונסעתי לאונ'.
שנה וחצי לא דרכתי שם, ולמרות שעדיין חופש האונ' היתה מלאה באנשים. צעירים- כולם נראו לי שם כ"כ צעירים.
לקחתי את הדפים מהמזכירות, הארכתי את כרטיס הספרייה שלי, וקניתי ספרים בדיונון.
חיי פיי של יאן מרטל והאדם המשוכפל של סאראמגו. התחלתי לקרוא את סאראמגו בדרך הביתה והתמוגגתי.
מחר אצטרך לשלם אגרה, לצלם פספורט, להגיש מסמכים ולקוות שההרשמה להתמחות תעבור ללא תקלות מיותרות.
אני משתכנעת יותר ויותר שאני בדיכאון.
אני לא יודעת איך להתייחס לזה. הרי החיים שלי השתנו בשבועיים האחרונים- עזבתי אותם, את החיים שניהלתי במשך כמעט שנתיים, בכמעט אבחה נטולת הסברים או הבנה של הצד השני.
לא היה לי טוב בהרבה מובנים, אפילו שנדמה לי לאחרונה שבדיתי את כולם וממילא לאף אחד מהם אין אחיזה ממשית במציאות ומדובר רק בתחושות ערפיליות ומושגים אמורפיים על אושר או צורת הדברים הנכונה. מושג סובייקטיבי שאין לי אלא להשלים איתו.
עכשיו אני לא מבינה איך הייתי שם, מסתכלת על הדברים ורואה את כל שהסתרתי מעצמי, כל שהיה אסור לראות, כל עוד האדם הזה הוא בן הזוג שלי. ובכן- הוא כבר לא. ואני מרגישה כאילו אנו נעים בציר מומחז של זוגיות למראה, אבל בעצם ריקנות. הבסיס נשמט, וכשאני אומרת בסיס אני מתכוונת אמונה.
האמונה שכוננה אותי במשך כל הזמן הזה, שייצבה את הדברים במקומם, שעשתה אותם לדברים שאיכפת מהם, לא כמו הנוזליות של היום. של מראה שמעורר רגשות.
היתה אמונה בדרך החיים ועכשיו איני יודעת מה דרך החיים וכל שנותר הם ספקות על העבר, על השינוי, על טעויות ועל אם אי פעם ארגיש נוח, או אוהב שוב. ומה הטעם לאהוב שוב אם אני לא טורחת לבחור את המושאים שלי ביתר קפידה.
אני מכורה לדרמות זולות, ההתמכרות הזו גורמת לי לבגוד בעקרונות שלי, בתחושות הבטן שלי, ברגשות, בתכניות.
כך שאני לא יודעת אם הדיכאון הזה הוא קליניות חולה, או התמודדות בריאה עם פרידה אחרי מע' יחסים ארוכה. לפני הפרידה ובלי קשר אליה, התגברו אצלי רק החרדות. חוסר היכולת להתרכז, הפרעות הקשב.
אני רוצה לישון, רק לישון, לא לכתוב, לא לפגוש, לא להאלץ לדבר, רק לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
