הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני שולחת הודעות מסבירות באמצע הלילה

הוא לא עונה

ואני מרגישה שוב כמו הבחורה הנזקקת שהייתי פעם

זו שמתעלמים ממנה.

אני חושבת עליו בחושך, לפנות בוקר.

חולמת עליו יום יום מאז שהתקשר

והדפתי את ההתנצלות

ואמרתי שאין טעם

וזה לא רלוונטי יותר.

זה מוזר, המשחק שלי עם דרמה, עם ריגושים זולים כביכול, עם הצורך לעוד, כל הזמן. אולי זה סימן שלא פה אני צריכה להיות ואולי זה האות להשלים עם זה, לקבל את זה כחלק בלתי נמנע מחיי, לחשוק במשהו אחר. אולי מתישהו אכיר משהו שימלא את הכל, כך שלא יהיה צורך בדרמה משלימה. בינתיים אני מתגעגעת לפרגמנטים שלא יכולים להיות שום שלם, אבל הם חומר טוב לפנטזיות והתאוות.

אני אף פעם לא חושבת מה זה עושה למי שנמצא בצד השני. נראה לי שהבין וויתר, או שמעולם לא התעניין מספיק.

חלמתי חלום קשה על אבא שלי ואז נעלבתי מהם.

חוץ מזה, חזרתי הביתה, הכלב הצטנן, לקיתי באנגינה קלה שוב, סיימתי את ratchet&clank 3, לקחתי המון ספרים מהספרייה והתחלתי לכתוב אחד מהסמינריונים שלי.

אני מרגישה יותר טוב.