הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מאריכה את הזמן שלי ברחוב, מתקרבת יותר לאן שאולי תהיה, ומקווה שתעבור כבר, תעבור כבר.

איתה או לבד, תעבור. לבטח לא אדבר איתך, הרי אין לך מה לומר וגם לי כבר נגמר. וזו שטות, יש לנו המון דברים לומר, רק ש-

עכשיו אין לך מה להגיד אז אתה שותק.

אז אתה איתה. עם האופניים והמגהץ והקריירה במלצרות שלה ("לא סתם מלצרית, היא מנהלת משמרת", "היא רוצה ללמוד?", "לא"), עם ההשתטות והקלות.

היא מצחיקה אותך, אמרת, אבל, גם נמאס לך לשמוע את עצמך מדבר, "אני אוהב לנאום, את יודעת, אבל די", אין לכם דו-שיח, אין לך אתגר אבל עכשיו אתה מאוהב וכנראה שהכל נראה הגיוני יותר.

אני לא מאמינה לך.

רק תכתוב כבר משהו, משהו במקום השתיקה. משהו שיגרום לעובדה שאתה כ"כ צעיר להתעמעם, להתחייך. משהו שירכך אותי, ירגיע אותי. איזה רצון לתקשורת, לשמירה על קשר, משהו נגד הניתוק.

איזו הצטערות והודאה שזו היתה שטות, שאתה לא יכול לוותר עלי כ"כ מהר, משהו שיעשה את זה הגיוני, קל.

שתיקה, שתיקה, רק שתיקה.