הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

החלום הראשון היה על המיתולוגי, זה מהתיכון, שעבר ללמוד באייווי ליגס הכי אייווי בגולה, ומי יודע מתי יחזור ואם זה יקרה לפני שהאישה שאיתו תתגייר ותתחתן איתו (לעזאזל).

חלמתי שהוא היה בארץ, ובילינו כמה ימים ביחד, יומיים או שלושה, בבית הוריו שאני תמיד חולמת כאחוזה לבירינטית (לא באמת רחוק מהמציאות), אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא אמר לי לא להקשר, כאילו מסביר לי שזה אף פעם לא יהיה, הוא לא ירגיש אותו דבר, הוא לא ישאר. ביום השלישי דיברנו על הקשר שהיה ביננו בסוף התיכון, ואמר בקלות דעת שמעולם לא אהב אותי, מעולם לא ייחס לכך חשיבות ובכלל כל עוד הוא נשאר איתי ההורים שלו נתנו לו איזה סכום כסף.  

* הוא לא התאהב בי כפי שהתאהבתי בו אז, לפחות לא באותה תקופה. לפני שהיינו ביחד, היו חודשים ארוכים של התאהבות שלו במישהי שהוא כלל לא הכיר. הוא היה הולך אחרי הביתה, מחכה באוטו מתחת לחלון שלי, מלווה אותי בטיול השנתי. כשסוף סוף התקרבנו קצת, ברחתי ושברתי לו את הלב. אני הבחורה שהוא התאהב בה בתיכון, זו שהתאהבה בו חזרה מאוחר מדי. היינו ביחד כמה חודשים והוא עזב אותי כשהתגייס, במכתב. מאז נפגשנו במקרה פעם באוטובוס ופעם ברחוב. פעמיים נוספות קבענו להיפגש. הפעם האחרונה היתה ימים ספורים לפני שעזב את הארץ. לא התראינו מאז. הוא התקשר אלי איזו פעם ומאיזה שלב בזמן היחסית אחרון התחלנו לדבר במסנג'ר, כולל כמה שיחות קול ענייניות על עזרה בעניינים שבדיומא. מדי פעם אנחנו מתגלגלים לדבר על העבר. עוד לא התנצלתי על הטרור הרגשי שהעברתי אותו אחרי שנפרד ממני, במשך כמעט שנה של הודעות על הודעות וסטוקינג מופרע. באיזשהו שלב הלב שלי הפסיק לקפוץ כל פעם שהייתי רואה רכב כמו שלו, אבל כנראה שתמיד אחכה. מעולם לא הרגשתי קרובה כמו שהרגשתי אליו, או מובנת. היינו חלק מאותה ספירה ומאז לא הכרתי אף אחד משם. נשארתי הרבה יותר בודדה משהייתי לפני שהכרתי אותו.

מאז שהכרתי אותו התאהבתי בעוד שני בחורים עם אותו שם. שניהם צעירים ממני. אף אחד מהם לא התפתח לקשר רציני. אחד נפגע ונעלם, אחד היה האחרון שהייתי איתו לפני שנכנסתי למע' היחסים הנוכחית שלי, אז ניהלנו רומן כואב ובלתי אפשרי שניתקתי ממש מעט לפני שהרווקות שלי התפוגגה כי לא יכולתי לשאת יותר שהאדם שאני מאוהבת בו רואה בי את החברה הכי טובה שלו, שאפשר להכנס איתה למיטה. מאז הוא סירב להעלם, עד עכשיו.

הוא היה מציף אותי בהודעות, במיילים, בטלפונים שמתעקשים לאחוז במה שהוא קרא לו החברות שלנו, שאיבדה בעיניו באופן נוח את האספקט המיני- רומנטי שלה. ניסיתי שוב ושוב ולא עמדתי בזה. התנתקתי שוב וחזרתי שוב. כשעזבתי את בן זוגי לפני כמה שבועות התקרבנו, רק כדי להתרחק יותר. אני חזרתי לדירה, הוא חזר למלצרית שעזבה אותו אחרי שראתה אותי והוא עשה שימוש באותן המילים שאני חזרתי עליהן שוב ושוב בשנה וחצי האחרונות. הוא אמר לי "תרפי". כשביקשתי אני הוא לא הקשיב, לי אין אופציה כזו ואין לי על מה להתעקש. אז קיפלתי שנתיים של קירבה באה והולכת, עשרות שיחות ומילים שלפתו שוב ושוב את הצורך שלו בי, בקירבה, בנחמה, בשיחה, בכתף, בחכמה, באהבה, בגוף, והרפיתי. הכה בי עצב עמוק וגעגועים ולאט הכל מתעמעם. אני לא יודעת להסביר איך אני מרגישה וההגדרות שאני נוקבת מלחיצות אותי.

אתמול כמעט ולא חשבתי עליו, וחשבתי שכמו שהדברים האלו קורים בדר"כ, זה היום שבו אשמע ממנו.

חלמתי שהוא שולח לי הודעה וחשבתי לעצמי שהנה, צדקתי. מחקתי אותה בטעות ולא הצלחתי לקרוא. מבקשת שישלח שוב ולפני שמספיק קמה והולכת אליו.

התחבקנו, ובתוך בחיבוק החשוך שלנו שאלתי מה כתב, אמר שכתב שהוא סובל. אני לא זוכרת הרבה, רק צורך, מערבולת של צורך ורגש. הכל היה כהה ולח, כמו סערה באמצע הלילה שמצויירת בצבעי פנדה, שקטה לגמרי.

אני מתגעגעת אליו.

ויותר מכך מתגעגעת לחתיכות מהחיים שלי שהייתי רוצה לנתק ולחיות אחרת. אחרת מעכשיו.