הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הכלב מתלבט על איזו מהכריות לשכב, עובר מן הצד שלו לצד שלי במיטה. בפעם השלישית מחליט על הכרית שלו.  

אני מרגישה נורא.

כמו עננים שחורים במציאות שהיא לא המציאות שהתרגלתי אליה בנוחות, אלא משהו לא דומה שמתרחש באותו לוקיישן.

הורדתי את הכלב וחזרתי לפיג'מה, כל זה עושה לי סוג של בחילה, סוג של קושי לנשום, סוג של אבן כ"כ כבדה על האיברים הפנימיים שההתמוססות שלה תשחרר טעם מר מנשוא לחלל הלוע. כמו מסכת עינויים, כמו בתולת הברזל מבפנים החוצה.