הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

יצא לי לחשוד, שאולי הבעיה טמונה בטון.

אז דיברתי. בשקט אמרתי איך אני מרגישה, מה הייתי רוצה, ואת זה שאני לא רוצה לעזוב אותו לעולם.

התחבקנו חזק. זה הרגיש כאילו אנחנו בני 15 שוב, רועדים מקור במדבר, שוכבים על החול ומסתכלים מהופנטים בכוכבים שאין לנו בעיר.

פתאום הבנתי אמיתות קטנות ענקיות, ולמה רות שקראה לי בקלפים בשבע בבוקר ביום שבת אחד ביוני של שנה שעברה, אמרה שהסיפור הזה יהיה מאוד מאוד גדול.

כאילו לא עברו כל השנים האלו בריחוק הזה שצברנו, כאילו אז, בים- הוא לא אמר "היה יכול להיות ביננו משהו, אבל אני רואה באיזה קצב את מחליפה חברים ואני לא רוצה לאבד אותך", אלא - הבנו כבר אז שאנחנו צריכים להיות ביחד והוא אמר "אני לא רוצה לאבד אותך", ומאז נשארנו חבוקים.

אם כי, תמיד הערכתי את מה שאמר אז, שזכרתי תמיד בתור אולי הדבר הכי יפה שנאמר לי.

ותמיד אהבתי אותו יותר. ותמיד ידעתי את זה, למרות שהיה החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, אולי, ולא חציתי את הגבול הזה.

וכ"כ הרבה זמן התגעגעתי אליו בלי להעז להבין עד כמה.

כבר שנה וחצי שהוא ישן איתי ואני מאמללת אותנו במקום לשים לב. ובהתחלה דווקא הייתי מאושרת מהקירבה, ואז הלכתי לאיבוד.

עכשיו הכל הונח על השולחן ויש מקום לתמימות ולא צריך לשחק יותר בשגרה הזאת.

הוא אמר שהוא תמיד מרגיש בן 15, ושזו בעיה. אני חושבת שאולי הוא חיכה לי.

תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן, אבל עכשיו כמו שאני יושב יש לי סיכוי להנצל אני חושב

וזו הסיבה שאני פה, ואשאר פה, אפילו אם דברים אחרים קוסמים לי, ומרגשים אותי, ומרצדים לי בתשוקה או בעניין משותף, או בפנטזיה אחרת. אני אשאר פה, עד שיכלו כל הקיצים על הסיכוי להיות באמת.