חצי מאנשי הקשר במסנג'ר שלי לא פה.
אחד לומד בבוסטון ומאוהב באנגליה שהכיר בתואר הראשון, היא מתה מסקרנות ומחכה לפגוש אותי.
אחת גרה, עובדת ולומדת בקנדה, לא רוצה לחזור לפה.
אחד שוודי, זכותו, הוא תמיד היה. מתלונן על שלוש שעות אור ביום ובדרך כלל על הקור. התינוק שלו בן שנה עכשיו.
אחת בדיוק נסעה לאמסטרדם ומי יודע אם תחזור.
אחד בהודו, ענייני עסקים, לא שאנטי.
אחד בחוף המזרחי של ארה"ב, עובד באיזה עסק טכסטיל משפחתי שמעולם לא ידע שיש לו ומקווה לחזור אחרי המיליון הראשון.
אחד כנראה בארץ עכשיו אחרי תק' מגורים בלונדון. בכל מקרה הוא לא מדבר איתי.
וזה מוזר, ואולי גם מסביר לפחות חצי מהבדידות. החצי השני שייך להסתגרות שלי. אני אוהבת אותם, ונהנית בחברתם, אני פשוט נהנית בחברתי יותר.
בחילה איומה ועייפות נוראית.
אני לא ישנה מספיק. קשה לי לחזור לישון אחרי ההתעוררות, ואפילו אם אני רוצה וצריכה. רגשות האשם מעירים אותי כל יום לפני הצהריים כדי להוריד את הכלב. העייפות הזאת מכלה אותי, אני דואבת.
יש מכון כושר עירוני כמה בתים מפה, בהמשך הרחוב, מספיק קרוב שאשקול אותו ברצינות. קהילתי ומוגבל אבל ידידותי ומספק, בעיקר לא יקר. אני חושבת שארשם ביום א'. יכולת התנועה שלי אולי תחזור בקרוב, ואפילו הגזרה ההזויה שמצאתי את עצמי משתהה על ידה תעלם בקרוב, אני מקווה. כמה מוזר.
"איתי אטיאס זרק עלי בצל"
אה, הלכתי לירקן לקניות סופ"ש. ליד הבצלים עמדו שני בחורים ובחרו, או יותר נכון דירדרו בטעות בצלים לכיווני.
היה את הבחור הרוכש, ואת החבר המייעץ שהפליא בהברקות סטייל - "בצל אחד יספק לך, אבל בכ"ז אני לוקח לך שלושה. אני שונא לעשות קניות ביום שישי, אלה הירקות של יום רביעי".
ליד הקופה, עם שלושה בצלים, שלוש עגבניות וחבילת פיסטוקים זיהיתי לבסוף את איתי אטיאס, שתמיד חשבתי שהוא הדוגמן הישראלי הכי מכוער וגרוע מכך- הכי טיפש.
המנוי לסינמטק, אגב, גאוני. פשוט גאוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
