הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אחרי הסרט היום הרגשתי רע. קניתי סיגריה בשקל ובקבוק קולה מזכוכית וישבתי על ספסל, חרדה.

ראיתי מגפיים מגפיים עוברים, עליהם זוגות מכנסי ג'ינס ומכנס צבעוני אחד. חשבתי על דקארט שהסתכל מהחלון ותהה, אם המעילים שהוא רואה הם אנשים, או שאולי בעצם, רק בובות בלבוש אדרת.

חשבתי לכתוב שאני לא יודעת, על כמה הכל נראה מנותק וכמה אנשים נראים ממוכנים מבחוץ. חשבתי לכתוב "התקף חרדה על ספסל" ואז קמתי ללכת. בחורה עברה על קטנוע וחשבתי על כל הגברים שאומרים לי שלעולם לא יתנו לי לעלות על אופנוע "כי את כ"כ קטנה ומשהו עלול לקרות לך בקלות", ורציתי לכתוב עד כמה זה אווילי, ופאק איט, אני אלך על זה, אבל כמה לכתוב את זה יהיה מגוחך אם אהיה מעורבת בתאונת אופנוע רצינית.

התקשרתי אליו מהטלפון הציבורי בפיצוציה, לשאול אם כבר הגיע הביתה והמוכר שאל אותי, איך אני יודעת אם אני ערה או ישנה. מאחורי הדלפק היה מונח עותק 'הגיונות' של דקארט, והוא כתב תשובה לתרגיל קריאה מודרכת בשנה א' פילוסופיה באונ' ת"א, וסיפר על תאונת קטנוע רצינית שעבר.

בהתחלה זה היה קשה, לא הפסקתי לחשוב עליו ונאכלתי בגעגועים. הייתי הולכת לסינמטק ובוכה. אחרי כמה ימים, לא רציתי לחשוב על זה יותר, תרגלתי להפנות את המחשבה כל פעם כשהוא עולה בי ובסוף זה שכך. נהייתי אדישה מאוד. כשראיתי אותו אתמול הייתי אדישה מאוד. הוא היה כ"כ שמח והיא, עם עקבי הסיכה שלה, התיק הקטן וג'קט הג'ינס שנגמר בבטן, גדולת גוף ובגובה שלו, הלכה אליו למרות שהיא אלרגית לחתולים וכשישבתי בסרט אפילו לרגע לא חשבתי שהם בטח מזדיינים עכשיו.

עכשיו, הוא כבר לא קיים.

ממנו אני מוקסמת כל פעם מחדש.