הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ת"א בלעדַייך מרגישה כמו עיר זרה, כמו לבד.

אני שותה תה ירוק ונושמת, אתמול כמעט השתגעתי. ואני חושבת שאולי זה קשור לגילוי הלב, שלי מול עצמי ומולו, בערעור המחשבה שאני בסדר. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאני לא, זה עניין של אגו אולי, או של פחד, תחושה עמוקה של בושה וחוסר בטחון. כאילו רק בלומר לעצמי שאני לא בסדר, משהו יתרופף ויתפרק. לחיות עם המחשבה שבתחומים רבים אני בסדר, אבל ברבים אחרים לא, בכמה ספציפים וכמה שאולי לא אדע, זה משהו שצריך להתרגל אליו. לא בסדר בצורה המופרעת, המעורערת שלו.

עדיף לחיות לבד, לא לפקפק. זוגיות קשה, מראה תמידית קשה, כמעט בלתי אפשרית. ואני מעורערת בכל המקומות הלא נכונים לזוגיות, ומתפתלת, מאוד אומללה, ומאמללת- עוד מילה קשה שגורמת לי להתכווץ, לזרוק את הכל ולצעוק לא צריך.

אני לא יכולה לשאת את זה, ואפילו לא מצליחה להבין למה. קצת צביעות להגיד שלא מצליחה, אבל בתוקף מתרוצצת להסתיר מעצמי, לגונן עלי בצורה שגורמת לי לשנוא, אותי, את המסך על התפיסה שלי, את שדה הראייה המצומצם, המעורפל, המבייש.

מאוד מפליאה אותי המחשבה שהוא עלול לאהוב אותי עד כדי כך, להשאר איתי למרות שבעצם לא מקבל ממני הרבה. הרי על פי רוב אני טרופה בעניינים שלי, כל סימן של קרבה מבריח אותי, מתלוננת על כל דבר שעושה, בלי ראציונאל, בלי באמת לדעת את זה למעט בהתקף זעם מתחלף. והוא סובל אותי, למרות שאין לי שום דבר לתת מלבד צער.

אני רוצה לדעת להתקרב אליו, ומפחדת פחד נוראי.