הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

עברתי ליד הבראסרי היום. בפעם השניה מאז שנסעת והוא נראה שומם, האנשים נראים אפורים. יש איזו בדידות קשה בחלק הזה של העיר בשבילי וכמו בפעם הקודמת שנסעת, לא ממש יכולתי להסביר את זה.

אין לי הרבה חברים, זו האמת. כמישהו מכם נוסע אני מרגישה שאיבדתי חלק מעצמי. וכ"כ הרבה מכם לא פה.

ראיתי סרט נוראי ואח"כ, קניתי סופגניות לא מוצלחות וסושי שאני כבר לא ממש יכולה להרשות לעצמי. חזרתי הבית במהירות, אף אחד שהייתי עלולה לפגש ברחוב לא יכול היה לעכב אותי.

ניקרנו בסושי אל מול הכלב שרצה גם, מרחק אפס ממגשיות האוכל. התחלקנו בסופגניות חצי-חצי מכל אחת.

הכנתי לנו תה עם כפית דבש ושתי פרוסות ליים, אני ראיתי טלוויזיה והוא הלך לישון.

אמרתי לו אתמול "אתה קופסת הסודות שלי". כשהבנתי שהוא היחיד שיודע, היחיד שזוכר את השגעון שלי גם כשאני שוכחת, שזוכר את התמונה המלאה. הוא קשוב וסבלן, וסובל בשקט את ההתקפות שלי, ואת הפחדים. כשרע לי הוא יודע להסתכל יותר רחוק.

הלוואי ויכולתי לתת לו יותר ממכניקה, יותר מאת הדברים שבאים בקלות. אלוהים יודע שמגיע לו הרבה יותר.

הוא עייף. עייף ומותש בין עשרות מאמרים ועבודות ותרגילים.

אתמול הקדמתי להגיש לו את מתנת יום ההולדת שלו. הסתגרתי באמבטיה ועטפתי את החבילה בנייר משי סגול וקשרתי לגב הכלב שצעד אליו כשהיא נופלת ומתנדנדת ממנו. הוא כ"כ עייף וטרוף שלא הגיע לפתוח ואפילו שחודשים ארוכים חולם בדיוק על זה.

היום אמרתי לו שאני מאושרת. אנחנו יושבים על הכורסא מול הטלוויזיה והכלב שכוב ביננו. אני אוהבת את שניהם כ"כ והמשפחתיות הזו היא דבר נפלא.

אני מבשלת כל הזמן ואתמול חשבתי שאולי תחזרי ותהיי פה כמה ימים ואוכל לנחם אותך ולבשל לך ולהכין לך תה. את תשתי אותו מספל קטן ותהיי נבוכה ואני אחייך אליך.