הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

יש ימים שאני מתעוררת ונראה כאילו המוח שלי, אם התעורר, עשה את זה במקום רחוק מאוד.

אני שוכבת במיטה ולא זוכרת מה אני אמורה לעשות, ומה הניע אותי אתמול. אני זוכרת שהיו דברים, ששרבטתי רשימות של קניות לקנות ומעשים לעשות, אבל אני לא זוכרת את הטעם.

כך יוצא שהשעה 16, שהתעוררתי לפני בקושי שעה, שכבר עוד מעט יש סרט שרציתי לראות בסינמטק ואח"כ פסטיבל תאטרון קצר בצוותא, וכל ההספק שלי היום היה לנקות את הפיפי של הכלב מהסלון, למיין את הכביסה המלוכלכת לשתי ערימות של שחור ולבן שהותרתי על רצפת חדר האמבטיה, ואכילת שאריות הסושי מהלילה וקיווי אחד עם כפית.

אני שותה את התה הירוק הסיני שלי, ושומעת שירי ברטולד ברכט.

הכלב לועס איזה צעצוע תינוקות שמצא בטיול שלהם, מאוד דומה לצעצוע שלו, רק קטן יותר ועמיד הרבה פחות.