הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

טיק. המירוץ נעצר. טק. פתאום משהו נשבר.

טיק. את אמורה ללכת לישון. טק. המחשבות נודדות

טיק. קחי את הכדורים שלך. שתי את השייק שלך ולכי לישון. טק. לא יכולה להניח את הספר. קראתי עוד 50 עמודים.

טיק. הנה הספר בצד. טק. בדידות

טיק. מחשבות מחשבות טק כואב לי הלב

טיק. הנה אני כותבת. טק. אני מתחילה לבכות.

טיק כוסעמק זה עוד פעם בגללו טק פעם שניה השבוע

טיק למה למה למה טק למה למה למה זה לא עוזב אותי

טיק עכשיו אני מבינה הכל טק זה לא עוזר לי isnt it

טיק חייבת לקום טק אני מדליקה את המחשב

טיק מקווה שקס עוד ערה שיהיה לי עם מי לדבר טק היא פה, יופי

טיק אני כותבת כותבת מעשנת טק הדלת של ההורים סגורה עדיין אבא שלי יכול להתעורר מהעשן ולהתחיל לצעוק עלי

טיק כבר הבנתי מקודם איזה אבסורד זה לקום וללכת למשרד בבוקר

טק אני חולה אולי זה תירוץ להשאר בבית

טיק צריכה כסף

טק מה זה כסף

טק די כבר דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

טיק לבכות לבכות

טק השעון המזדיין הזה של אגודת הסטודנטים איך הוא עוד מחזיק מעמד

טיק גשם גשם יהיה גשם ביום רביעי?

טק קס תבוא ונשב בגשם ותתלכך לי השמלה

טיקקקקקקקקקק קר לי

אין לי לאן ללכת

אין לי למי להתקשר

באמת איבדתי הכל?

היתכן שהכל היה טמון במקום כ"כ ספציפי?

מה עכשיו?

עוד שש שנים של סבל?

"החיים הסטרייטים המשמימים שלו"

את לא יודעת כמה את צודקת.

בכלל, אני חושבת, משהו הזוי מתרחש פה, את כותבת על דברים שקורים לי בלי שכתבתי אותם.

סבתא שלי אומרת לי לא לצטט את קהלת, ידעת?

הוא היה בערוב ימיו ואני רק בת 24.

היא לא מקבלת תירוצים.

כ"כ הרבה דברים שאני שוכחת לעשות.

אני מכבה את השעון והולכת לישון.

מחר אתופף באוניברסיטה בשמלה לבנה ואחלק מגילות קשורות בסרט אדום.

אסור לעשן כשחולים.

הכל מתפרק שוב.

שום חבלים הפעם.

שום טיפה של חום שמחכה בצד השני של הקו. לא מאמינה לך יותר שתבוא

אתה מכורבל איתה ואתה מאושר

איך אתה מעז להיות מאושר בלעדי

איך העזת לעזוב אותי בכלל

טישו ורוד

מה הטעם בטישואים האלה אם הם מסודרים עכשיו בשכבות עבות של כל צבע

כמו סוכריות ג'ולית הקטע היה ההפתעה שכל טישו בצבע אחר, זה מעקר את כל העניין מתוכן ובכלל חרא טישו. מכאיב לי באף.

אני הולכת לישון.

לקרוא ולישון.

החדש של אוסטר מרתק.

ה"אוהבת אותך,תמיד" ממשיך לנקר לי מהלילה ההוא שנתתי לו את הספר שהוא הכי רצה והוא הרים אותי באוויר בשמחה ואז שם אותו בצד וצעק עלי שעתיים. הוא אמר שהוא יודה לי אח"כ ולא הודה. אח"כ לקחתי אותו חזרה. בהתחלה אמרתי לו שכדי לקרוא. עכשיו יש לי אותו ו"אוהבת אותך תמיד" שואל אותי אם אני אוהבת אותו עכשיו, איך ישנתי איתו את הלילות האלו והאמנתי. איך המשכתי להיות שם כשכבר לא האמנתי כמעט ואמרתי לו לא והוא אנס אותי בכ"ז.

איך נתתי לעצמי לשנוא את עצמי כ"כ.

להיות לא שם.

איך כתבתי לו בייאוש אוהבת אותך תמיד והלכתי

איך האמנתי שהוא יאהב אותי בחזרה למרות שזה היה סתם משחק חוזר בשדה מוכר מדי, ובעצם התאהבנו בשדה או משהו כזה

סתם טיילנו שם איזה בוקר

כשהתאהבתי בו זה נראה לי רומנטי

הוא היה כ"כ נחמד אלי רוב הזמן ואהבתי אותו.

לא נשאר מזה כלום.

איך זה הפך לשנאה כזאת יוקדת ואי אפשר להחזיר לאחור.

אני חוזרת לקרוא. חוזרת לספר שלי. לעולם שלי. לשעות שלי.

אולי פעם אני אתקשר אליו להתנצל.

אולי עוד הרבה זמן.

הוא חסר לי.

אולי הוא פעל בתמימות.

אולי המפלצת היא שלי.

וירג'יניה.

נפרדתי מוירג'יניה ברגע שהיא אמרה שהיא שלי.

אני מפחדת פחד מוות מזה.

אני הולכת לישון.