הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כבר שבוע ערפל על השכונה שלי,בנשימות יותר לחוּת מחמצן והכביסה על החבל לא מתייבשת.

היום יותר מתמיד, לא רואים את קצה הרחוב, וקר- קר בצורה מקפיאה. זה לא הקור, זו הצורה.

היום בת"א ערב מיותר, או סתם, ערב. מינגלינג בלי מהות ולא בגלל החברה.

בחור חייך אלי מאוד, חייכתי ולא יכולתי להישיר מבט, כל הכח שלי פתאום נזל לביישנות  מוגזמת, לא יכולה להתמודד ומה כבר יש לי להפסיד. אבל בכ"ז, ביישנות.

אחרי כן, כשירדתי עם הכלב, כבר בפיג'מה, חשתי רווחה. המכנסיים הרחבים, הצעיף הכרוך, האיפור שהוסר.

אני לא נהנית בחוץ, או סתם בין אנשים וזה לא שאני לא נהנית בכלל-

אני נהנית כל הזמן מקולנוע, מטלוויזיה טובה, מאמנות, מספרים, ממוזיקה, מתאטרון, ממנו, מהכלב, מאוכל טוב. אני פשוט לא נהנית סתם בין אנשים.

תמיד בין אנשים מדברים אני מרגישה שהחיים שלי הכי משעממים בעולם. מה עשיתי בשבועיים האחרונים? ראיתי לפחות חמישה סרטים, צילמתי קצת, כתבתי, קראתי, אהבתי, בישלתי, חיפשתי, מצאתי תשובות, נלחצתי, נרגעתי וחוזר חלילה. "שום דבר", אני עונה, "שום דבר".

אולי זו הילת העניין שהם מקיפים עצמם בה, אולי כישורים חברתיים שאין בי טעם להפעיל. מה ארוויח מזה? איזה צורך יש לי באינטראקציה עם אנשים שעל פי רוב משעממים אותי ממבט ראשון? לא חכמים מספיק, לא מבוגרים מספיק, לא אמיתיים וזה לא שמשהו רע בהם. בחורים מחייכים מחייכים אבל התבוננות בחיוך שלהם וחצי מבט מבוייש חזרה זה גבול האינטראקציה. אנשים זרים לא מעניינים אותי. אנשים בכלל משעממים אותי. הם לא מפתיעים ולא מחדשים. מעטים האנשים שהייתי רוצה לידי.

אני הולכת להכין תה, לקרוא ולישון, לילה טוב.