הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אבא של ידיד שלי גוסס מסרטן.

ביקשתי מרייצ'ל כמה דקות לעצמי.

אחרת אני אשתגע.

ג'וני מיטשל ברקע.

אני מנסה להרגע.

לקחתי את הכדור שלי.

היום הזה התחיל לא רע. שיחה עם שכנה שלי שהיא פסלת, משמרת במבצע התרמת בגדים, כמה אנשים ושיחות שעברו. היה נחמד.

עכשיו אני מנסה להתפקס קצת.

יש לי 5 הודעות בטלפון מאתמול ואפילו לא טרחתי לבדוק.

אני צריכה שקט וזמן לעצמי.

בלי נוכחות של אף אחד אחר.

קשה לי. אני חושבת עליו ועל הפאסון המחוייך-ציני התמידי שלו ועל מה שעובר עליו עכשיו ועוד עתיד לעבור. על מה שעבר בזמן האחרון והוא לא סיפר.

רמז והבנתי. אבל לא סיפר.

הקשר ביננו דליל, אבל לא, חיבור שכמעט לא מתחבר במציאות למעט רגעים בודדים.

הוא חשוב לי, ואני אוהבת אותו בצורה שאני לא יכולה להסביר, בגלל מי שהוא. בגלל מי שאני.

ואני רוצה לבכות, ואני רוצה לחבק אותו.

ואני אפילו לא יודעת איך להסביר לו כרגע כמה איכפת לי מבלי ליפול לקלישאה של המצב העכשווי והאנשים שפתאום מתעוררים סביבך אם קורה לך משהו כזה.

אני אחזור לתפאורה.