הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אובדן אמון כמו אובדן נשימה, לפעמים, אני נחנקת אל מול האנשים האלו.

היא התקשרה פעמיים. מתוך שינה עניתי בפעם השניה ואמרה שהיא מרגישה קצת אשמה.

"זוכרת את ההוא", אמרה, "היית שוכבת איתו. ביום שני פגשתי אותו באוטובוס, לא זיהיתי אותו תחילה. אמר שמזהה אותי מהצילומים שלך, אמר שהוא אוהב אותך מאוד. דיברנו ודיברנו, אני בודדה, בודדה כ"כ ונואשת להסחת דעת, אני מתחילה עם כל גבר שעובר לידי כבר שבועיים. הוא בא אלי לדירה, רק רציתי תשומת לב, באמת. הלך אחרי עשרים דקות כי רציתי לדבר ולא להתפשט, ניסה לשכנע אותי, ניסה להצמיד אותי למיטה. חשבתי שלא יהיה איכפת לך, זה הרי היה מזמן, אבל אז שמעתי איך הקול שלך נדרך. לא, אני לא זוכרת שסיפרת לי, אני לא זוכרת שהלב שלך היה שבור, לא ידעתי בכלל ששבר לך את הלב שוב, לא ידעתי שבאותו היום, ממש מעט לפני שפגש בי כתב לך שהוא זוכר, זוכר ומה יהיה".

זאת אני וג'וני מיטשל בסוף. תמיד.