הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

בכל מקרה, שוב- הייתי במסיבה. צנועה, המסיבה. חטיפים, גבינות, לחמים וסלמון, לא מעט אלכוהול שערבבתי בכל מיני ואריאציות שלא שתיתי מהן כלל אבל גררו כמה קריאות הערכה מהשותים מסביב.

מוזיקה מטופשת אך לא נוראית וכל מיני אנשים שאני לא ממש מכירה ולא מאוד רציתי להכיר, מעט אנשים באופן יחסי. הלכתי סתם, כי הלך, ברגע האחרון והיה נחמד. 

אני עדיין מרגישה חולה מאוד. ונדמה שהסירופ המטורף נגד שיעול שבעצם לא נגד שיעול בכלל אלא אנטיהיסטמין- מונע הקאות- מרגיע חרדות שאני עדיין תוהה מדוע נרשם לי במקום כל סירופ שיעול אחר ברשימה, אני הרי- משתעלת, אוף כמה שאני משתעלת, נדמה לי שבחיים לא השתעלתי כ"כ הרבה כמו בשבועיים האלו- פשוט מפיל אותי מהרגליים וגורם לי להרגיש זוועה. אני מרגישה מרוקנת, לא מסוגלת להתמקד. ועוד עכשיו- כמה ימים מיום ההולדת שלו, שאני רוצה שיהיה שמח, ורוצה להצליח לעקוב אחרי רשימת המטלות שאני משרבטת לי כבר זמן מה, כמו - בלונים, עוגה, פרחים.

מחרתיים גם יום ההולדת של סבתא שלי ובמקום צעיף חשבתי אולי מצלמה דיגיטלית קטנה, אבל קשה לי להתמקד ולמצוא משהו סביר שיתאים לתקציב המרוקן מדי שלי.

חוץ מזה יש דקירות מעיקות בגב, ואני רוצה לשייך אותן למבול הסיגריות ולקוות שיעלמו עוד מס' ימים.

אני עדיין מרגישה נבגדת מעט, אבל זה מתעמעם ונראה שבקרוב אשכח לגמרי. וזה לא שלאחרונה מי מהם היה קרוב אלי, כך שלא ארגיש בחסרונם. אני רוצה אמנם לעמוד מולו ולאמת אותו עם כל הדברים שחלפו ביננו, כל השיחות-הקרבה-החום-האהבה-האמונה-הסקס-הטלפונים-הגעגוע-ההודעות-השירה-ההבנה-ההזדהות-הכמיהה, לשאול איך ויתר על כל זה בשביל סיכוי לזיון מזדמן וערימה של שקרים, אבל בסופו של דבר אני רק עוד בחורה רגשנית נעזבת מדי, כבר הרגשתי כך בעבר, ושכחתי. גם פה אשכח למרות שהאופציה מכווצת את הלב, למרות שלא רציתי לשכוח, אבל לרוב, לא רוצים, גם כשכואב.