הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני רוצה משהו שיחזיק. משהו שיהיה עמיד כמו החיים שלי עם עצמי.

ברגעים האלה, בהם אני נזכרת שאחרי הכל, אני צריכה להיות לבד כדי להיות אני, כל התמונות שלי על הקיר שלו נראות כמו שקרים מרובעים קטנים.

משהו בשמיים היה נגדנו אתמול, או בעדי ואראה את זה רק בעוד חודשים. הלב שלי עלול להיות שבור, אנחנו נותנים לנו לאבד אחד את השני לתמיד.

יום שמתחיל בבוקר, כמו כל הימים, ונגמר בתהום, בעצמי קרוע, אגו פצוע, מבט מזועזע על הפנים.

אני לא רוצה לחלוק איתך שום דבר, הוא אומר לי, בפנים קרות, קשות. וחושב שאני רוצה את הכסף שלו, את הדירה שלו, את כל מה שאין לו לתת.

אני, רוצה לחזור ולחיות במקום שבו הכל נורמלי ושקט, ומציית לסטנדרטים מוכרים של מציאות.

אני כ"כ פצועה ונראה שאין דבר שיוכל לתקן.

החבר הכי טוב שלי מגיל 15 הוא היום גבר שתקן, מסוגף, ילדותי לפרקים אך נוקשה, פצוע ולא הגיוני, מדחיק עצמו מזירת המציאות בה אני חיה.

ברגע שהכל יגמר, נביט אחד על השני ולא נבין על מה הרעש. אז, כשכל אחד גילגל את הצרכים שלו חזרה לעצמו, נוכל להקשיב הקשבה שקטה ועגומה אחד לשני.

אם הייתי יכולה ללכת למקום שבו לא אלך לאיבוד. אני חושבת על כל אמצעי ההגנה שישתוללו בי כשאעבור חזרה לבית ההורים. ארגיש מושפלת, חסרת כל קרוב ל-30, ואבא שלי יקרן מתוכחה ומחשיבות עצמית לנוכח הכישלון הזה שלי, הנוסף, וידקור אותי במילים פוצעות, מתבדחות, ולא יבין אותי כמו תמיד ויגרום לי לרצות לנסוע רחוק, הכי רחוק שאפשר, ולשכוח.

ביננו ישתרר כאב שקט. אני אתגעגע לנוכחות הכלב לידי כשאני ישנה ולנוכחות המלטפת השקטה שלו סביבי. אני אחזיק את הכאב הרבה זמן ואם אתפתה למשהו זה יהיה מין מזדמן ותו לא. ארתע מרגש שאינו כאב על שלל זיקוקיו. אחזור ואומר שאני לא בנויה למערכות יחסים, שאני לא יכולה לעמוד בכאב הזה יותר, באובדן העצמי בתוך קערה ענקית של דבש.  

אהיה לבד שנתיים או שלוש והחיים ימשיכו. בסוף אשכור את הדירה שתמיד רציתי לעצמי, היא תהיה מלאה בדפים, צילומים, צבעים וגברים ללילה אחד, או ללילות חוזרים ונשנים, כי אחרי הכל, אני לא הרפתקנית בכלל.

כל בוקר כשהם ילכו הלב שלי יסדק קצת, ואני אזכר בזה שזה לא שווה את זה, אבל הנואשות לחום לא תותיר לי ברירה אחרת. זה יהיה עגום, זה תמיד עגום- כך או כך.