הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

יותר מהכל אני רוצה עכשיו סיגריה.

לא לחשוב על למה לא הולך לנו, לא לומר לעצמי שאני יודעת למה לא הולך לי ואולי פעם הבאה אני אזכור להקשיב לעצמי ולא אתעלם שוב ושוב ואופתע כל פעם מחדש ברגע שאצליח לשכוח, ובטוחה שבפעם הבאה אשכח שוב, ואתן לעצמי להיות מאושרת לרגע, או לנצח קטן.

לא רוצה לחשוב שלב שבור זה מצב הצבירה שאני הכי לא רוצה להיות בו, עד כמה אני לא עומדת בזה, כמה זמן עבר עלי כך וכמה שברונות וכמה אהבות נוראיות.

לבכות על אהבה נשמע לי כמו פינוק כשאנשים מתים לאנשים אחרים מסביב. הכל יחסי, אני מניחה.

אני רוצה לעשן אבל הרופא אסר עלי, וזיכרון ההשתנקויות שלי משתק אותי מספיק ואני לא מתקרבת לסיגריות, ולא מתקרבת לאנשים שמעשנים ומחזיקה את ההפניה לרנטגן ריאות שלי בתא האחורי בתיק וכל יום שוכחת לקבוע תור.

אני לא רוצה לחשוב על זה ולא רוצה להרגיש את זה ויותר מהכל מפחדת שלא אעמוד בזה ואתפרק. אבל ככה אי אפשר יותר, ז"א אפשר אבל רק ככה ואני חושבת שמגיע לנו יותר מזה ולא יכולה להיות פה יותר אבל עדיין מפוחדת למוות.

אני לא רוצה אותך ככה, אני צועקת עליו והוא מתכווץ בפינה. אח"כ הוא קם ואומר לי - אני לא רוצה אותך צועקת ואם אלו הדעות שלך אני לא רוצה אותך בכלל, וכשאני שואלת אם מאוהב בי עונה לי בזהירות את מה שידעתי מזמן- לא, כבר לא. ז"א, אומר שלא יודע מה לומר ולפעמים אוהב ולפעמים לא מזהה אותי בכלל, ואני אומרת לו שלא יודע להכיל אותי והוא מחייך וצוחק קצת צחוק שאני לא יודעת להבין אם לעגני או מבודח או מה.

אח"כ הוא רוחץ כלים ואני מקפלת את הבגדים המבולגנים שלי בארון ושרה את all i want של ג'וני מיטשל בקול סדוק ונעצרת ובוכה קצת והולכת למטבח ומחבקת אותו מאחור ומרגישה את קווי המתאר שחשבתי ששלי ובטח אתכווץ במיטה לבד ואכמה אליהם ורועדת בבכי והוא אומר לי די ואני אומרת שמערכות יחסים זה חרא. הוא מסכים ואני הולכת לנגב את האף.