קשה לי להסכין עם הקביעה הפשוטה כי אני עוזבת כי לא טוב לי מספיק.
אז אני מתחילה לתהות על טיב יחסי ומהות של טיב וכמה טוב וכמה לא ואם יש לא או אם רק לא מספיק כן.
ומתרככת בסוף ורוצה להשאר כי, יש כאן גבר אוהב שממלמל ללא הרף כמה אני יפה, ולידו מתרפק הכלב שלנו והם שניהם שניהם תלויים בי לחום ומזון ומסגרת חיים שהיא אני.
שניהם ישנים עכשיו, מכורבלים לאותו צד זה ליד זה על המזרון הגדול. אני רוצה להתכרבל בינהם, להכנס מתחת לשמיכות ולהריח אותו עמוק ולנשק על האף ועל השפתיים ולהבטיח שאני לא אלך. הרי אמר אתמול, שוב, שלא יודע מה יעשה בלעדי וכנה בצורה פשוטה כמו הכי כנה ומודה שיכול להיות.
החיים שלי פה אבל גם לא פה. אם אלך שוב, אשאיר פה, שוב, חלק מעצמי.
בסופו של דבר הכעס הנו רק תרגיל שאני מנסה להערים על עצמי- אם אכעס אוכל ללכת מהר מספיק כדי לא להביט לאחור ולראות את הבור הזה שיפער אח"כ בחזה.
אני אוהבת אותו. אהבה לא ששה להכחיד את עצמה. אני שוב רוצה להשאר וצריכה להשלים עם החיים האלו כפי שהם. עם מרחב עצום לעצמי כי לוקח מרחב אינסופי לעצמו. אינסופי קטן שכן בסוף הדרך שלו תמיד מתעקלת אלי והוא משתבלל לידי ומספר לי מה עשה היום, או סתם כמה הוא אוהב וכמה אני יפה בקול של ילד.
אני מעריצה אותו על סוג של פנימיות, ורוצה לחיות בשקט לידו אבל רועשת שוב ושוב- לא מספיק קירבה לא מספיק אהבה לא מספיק רגש לא מספיק תשומת לב לא מספיק כוסות תה ודאגה בזמן מחלה לא מספיק עזרה לא מספיק תחושת לא לבד לא מספיק שיחות קרבה רצון התאהבות אהבה לא מספיק.
לפני פגישת האהבה הבאה היא נראית רחוקה לאין שיעור, אבל אני יודעת שבקלות יחסית אמצא גבר שיהיה כל הדברים האלה שהוא לא. לא מופנם, לא ביישן, חכם שאינו מפחד מהעולם הזה ומהחיים בו אבל מפחדת, כי רוצה את הגבר שלי טוב וטהור לב ומוכשר וצנוע, כזה שיכול לכבוש את העולם בקלות אבל מסתפק בידיעה ובחירה מושכלת ביעדים הנכונים. כזה שאינו משורר, אינו סופר ואינו עוסק בתחומים בהם אני עוסקת, אך קורא ומבין בהם. כזה שאינו ילד אך אוחז בתום, תום ויושר נדיר שכבר קשה למצוא היום. כזה שבאמת באמת מאמין בטוב אבל אינו טיפש ואינו עיוור. כזה שיוכל להכיל אותי, שיבין מה אני אומרת ולמה, שיראה בעיני רוחו את הדברים שלי כפי שהצטיירו לי לפני שאמרתי. כזה שאם אומר לו שעובר ברק בחדר האמבטיה לא יבטל וידרוש ממני הסברים פיזיקליים אלא יעמוד לידי, יחבק אותי ויחכה לידי לברק הבא.
אני עייפה.
אין לי מקום לעצמי והוא מוציא אותי מדעתי בהרבה דברים קטנים של יום יום. הוא צריך תשומת לב מופלגת אבל לא מעניק אותה בחזרה ואני מתרוקנת. ולא מספיקה לשמוע את המוזיקה שלי, לקרוא את הספרים ולראות את הסרטים. לא מספיקה לנוח ולכתוב בשקט במיטה שלי ולדבר עם האנשים היחידים האלו שהם החברים שלי.
אולי זה מספיק. אולי זו אני ואולי אני צריכה ללכת כדי לפנות מקום לעצמי, כי מרוב חלל ריק אני לא מגיעה אלי, וכרוכה סביבו והוא לא יודע לומר אם מאוהב רק יודע שפעם כפי הנראה אבל הפסיק להרגיש כך מזמן. וזה לא שווה את זה, לא שווה לוותר על האמנות שלי, על הדרך שבה אני רוצה ללכת, הסחת הדעת הזו לא מצדיקה את עצמה ובכ"ז אני אוהבת כ"כ ורוצה לטפל בו וקשה לי להכיר בכך שזה או הוא או אני ולבחור.
זה עם החברה כתב לי פעם, שאני מתפשרת על משהו לא מלהיב כי חושבת שמגיע לי פחות ממה שבאמת. שזו הדרך שלי להסתתר מהמציאות.
בינתיים אני עייפה ומה שיש לי זה אותי דלה באמצעים ואותו מכורבל בשמיכה וזה לא מספיק אבל אני רוצה להתכרבל איתו ולהאמין שיהיה יותר טוב אח"כ, גם כשיודעת שאם אשאר איתו אצטרך תמיד לסחוב אותו על הגב ולעולם לא אהיה חופשייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
