הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הקטע הזה הוא הומאז' לכל הבחורות הבודדות באמצע החיים, שעוד לא מצאו ועוד לא התפשרו ועוד לא הפסיקו לחפש ולקוות.

אנחנו שורטות ומקוות שירצו אותנו עוד. הם, בדר"כ, לא רוצים, או רוצים ולא מספיק, רוצים ולא יודעים מה לעשות, נותנים אבל הם

עצמם לא מספיקים.

אנחנו מחפשות מזור באיזו אהבה גדולה. אנחנו משטות בעצמנו בלי חשבון. אנחנו יודעות שזה לא זה אבל נותנות דרור לאובססיה להתעצב לצורת הגבר שמולנו. אנחנו סובלות מחרדות נטישה, מחוסר בטחון עמוק בפנים. אנחנו חכמות מדי, מוצלחות מדי, והרבה הרבה לבד.

אני מנסה לשחזר אחורה ולהבין למה נשארתי במקום הזה ואיך התגלגלתי לחיות עם גבר שלא אוהב אותי מספיק.

אין תשובות לשאלה הזו, לא התשובות שיעזרו באמת. מה שיעזור זה שינוי טוטאלי של המציאות.

אני יוצאת לשתות משהו. לעמעם את הכאב או לטבוע בו. הכל אותו דבר.