הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

העצב תקוע עמוק בגרון ולמטה, עד חלל הבטן. אני תוהה אם אתן לעצמי להרגיש אותו, או אחזור בריצה מהפחד.

אני מתקרבת אליו ואז שוב מתרחקת, אני לא מחליפה עמו מילה ואז מתרפקת עליו. אני משחקת על סף הבכי, הסף הזה שהוא ממש טיפה או שתיים מעבר לסף, איפה שהסינוסים כואבים.

צילמתי המון סנפ-שוטס היום. מסתבר שכשהופכים אותן לש/ל עם עריכה קלה, הן ממש מצויינות. זה כיף. זה משהו לעשות במקום הבדידות הגדולה, וזה ראוי יותר, מהסחי הרגשי המתקתק והמעוור שדידיתי בו.