קדימה, אני רוצה לראות אותך. אני לא רבה איתך יותר, אני לא נלחמת. גם אם הייתי רוצה כבר אין לי כח, ואין לי אמונה.
קדימה- תפורר את החלק האחרון- תהרוס את מה שנשאר.
קדימה- תגיד לי ללכת כי אחרת אשאר. כי אחרת אחכה עד שאהיה שלמה עם עצמי ומי יודע כמה זמן זה יקח.
קדימה- תוכיח שאתה מניאק אנוכי בעצם, תוכיח שהפסקת לאהוב אותי, תוכיח שאתה רואה רק את השקט שלך.
קדימה כי אני עייפה כבר מחילופי הדברים הפוצעים האלה, ממצבי הרוח, מחוסר היציבות, מהבריחה שלך מהחלטות, מדיבורים, מקרבה, מהתמודדות.
בפרק האחרון של גילמור רורי אומרת לאקס שלה, שאם הוא לא יכול להתמודד עם הדרמה, כנראה שהוא לא צריך להיות במע' יחסים (ואיזה מזל- הוא לא).
כ"כ הרבה זמן הייתי שרויה ביציבות הכי גדולה שהרגשתי בחיים, כנראה. זקפתי את זה לזכות הרבה דברים, וכנראה פחות מדי לזכות הזוגיות הזו. אבל, מצד שני, יותר מדי דברים שלא אסלח עליהם. יותר מדי זלזול, הקטנה, זלזול, מילים מזלזלות, משיכת השטיח מתחת לרגליים.
ולפעמים נדמה לי שיש פה איזה סוג של פיצול- מצד אחד מה שאני מרגישה ששם- איזו אהבה איזו יציבות קרבה ביחד, מצד שני העל פני השטח. ודל מאוד על פני השטח אצלנו. מלא במריבות קטנוניות שמתעוררות שוב ושוב, בעקשות. עכשיו גם בתחושה של חנק. ואני לא מבינה את הדינמיקה בין שני הקצוות האלו ומה באמת ומה נראה לי.
כל זה לא טוב לי. לא לעשייה שמתדלדלת ולא לשלום עם עצמי ולא לשקט הנפשי ובטח לא ליציבות. אני מרגישה מעורערת, מעורערת ומפוחדת. מה יהיה אחרי?
הכאב האלים הזה, הבדידות, השגעון.
עם כל הנזק הרגשי, משהו באדם סביבי מחזיק אותי על הרגליים, שומר אותי מהסחפות לאיזה דיכאון שאין לו סוף, מכל המקומות שכ"כ קל לי להסחף לתוכם, ולאבד אותי. ואני עונה לי שגם כך אני אובדת, ולא סביר שאי פעם ימצא אותי, או אם ימצא יזהה. או בכלל יודע מי אני ובכלל מפותח רגשית מספיק, לשים לב.
יש בו איזו בגרות נעימה, מוקדמת מדי. אבל לפעמים, התבגרות מהירה של חלק אחד, משאירה את כל השאר, לא רק הרבה מאחור, אלא גם בצל. אם ההגיון התבגר אבל הרגש גווע, אין פה רווח.
בדידות ושגעון. אז אני מחכה. שאדע, שאהיה בטוחה במשהו, או שיאמר לי ללכת, או שיראה את האור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
