הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

תל-אביב גורמת לי לרצות להקיא.

כן, יש בה המון גלריות, כן, הסינמטק והמוזיאונים, כן החנויות המעולות והמגוון המטורף, כן האורבניות הזאת, אבל בא לי להקיא מזה. אני יכולה לטייל בתוך כל זה, יכולה לקנות ולראות ולצלם אבל לא יכולה לישון בתוך זה, לא יכולה לקרוא ספר. לא יכולה לכתוב יותר, לא יכולה לנשום בתוך הפיח וגם הרחובות הקטנים והשקטים עושים לי עכשיו בחילה.

הדירות קטנות ויקרות, אני מתפתלת מול הלוח להשכרה, כך שנראה שאני עוזבת את ת"א.

לפני שנתיים גרתי ברמת אביב ונהניתי מהשקט מאוד, אבל התקציב שלי לא. הדירות ברמת גן זולות עכשיו בצורה מעודדת, ואם אני נשארת במרכז בינתיים והבחירה היא בין דירת 15 מטר בת"א או 45 מטר בר"ג, באותו מחיר- נראה שאני עוזבת את ת"א.

אני שמחה, כי הזכרונות שלי עוטפים את העיר הזו כמו שקית פלסטיק כהה וקשה לי לנשום. אני גרה פה 22 שנה, להוציא עשרה חודשים על גבול גבעתיים-ר"ג ב-2001 ושנה וקצת ברמת אביב שעדיין נחשבה ת"א בפעם האחרונה שבדקתי (אבל היא כ"כ כ"כ לא). אני מכירה אותה כ"כ טוב שלא טוב לי ואני צריכה להיות רחוקה מכל זה. מהרעש, הפיח, האורות המהבהבים בלי סוף, מהזכרונות, ממנו, מהאחרים, אפילו מההורים שלי ואותם אני באמת אוהבת יותר מהכל.

אני לוקחת את החתולים שלי ועוזבת את העיר וכשהדופק שלי ירגע, אחשוב על מה הלאה.