הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

בבטן שלי אבנים גדולות משוננות מתגלגלות. אגרופים נקפצים בי, שוב ושוב. משהו צורב בי כלי דם מבפנים.

הויתור על השאיפה שהנחתה אותי בשנתיים האחרונות- לסדר את הקיים, הויתור על מה שיש, הויתור על כל החרא הזה.

ההחלטה לקום כבר וללכת מפה, ולא להסתכל יותר אחורה, לעשות משהו דרסטי מספיק, שלא יתגלגל לאחור מטעמים של פינוק.

כל זה משאיר אותי במצב של חרדה. הרי אצטרך לומר לו- "היי, אני עוזבת. אני באמת עוזבת הפעם", ואז כל הבכי הזה, והכאב. ואני רוצה לעשות את זה רק אחרי שאמצא דירה כדי שכל הבכי הזה לא יגרום לי להאמין לעוד שבוע-שבועיים ומצד שני- אם אחתום כבר על דירה ואז אומר ואז אתחרט?

אגרופים נקפצים, אבנים מתגלגלות, אני צריכה לומר לעצמי לנשום אחרת אני עוצרת את הנשימה.