הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זה בוקר טוב. שמשי ונעים, לאונרד כהן שר בקול גדול דרך הרמקולים הקטנים של המחשב (להוסיף לרשימה - מסך מחשב גדול ורמקולים ראויים).

אני שקטה ואני מרגישה טוב.

ישנתי אצל ההורים הלילה, ובחדר של אחי כי החדר שלי נראה כמו משהו שיעורר אצלי איזו אסטמה חבויה או דיכאון קליני, אם לא קלסטרופוביה מבהילה, כי הוא כ"כ קטן וכ"כ עמוס בבלאגן וערימות. 

החדר של אחי מרווח, נקי ומסודר, ציורים שלי תלויים על הקירות. היה לי נעים וכשהתעוררתי חיכה לי מפתח משוכפל ליד המיטה, על הספרים שבחרתי בלילה מתוך הספרייה הגדולה שבסלון (לא קראתי אפילו עמוד אחד אבל הרגיש לי טוב שהם שם).

יש מעט דברים שאני צריכה סביבי כדי לתפקד ועד כמה שאני אוהבת את הדברים שלי סביבי- כ"כ

הרבה זמן עבר מאז שהם היו שם, שאפילו הצילומים שהיו תלויים בחדר שלי לפני שנתיים נראים לי חסרי טעם. כל הזמן הזה והרבה עדיין ארוז, ונראה לי שאזרוק לא מעט ואולי הריחוק הזה מהכל היה נכון, מעין התנקות ומתישהו אוכל להתחיל מחדש.

נראה לי שאצטרך קצת זמן לעצמי לפני שאוכל לצאת החוצה. אולי יהיה לי לא טוב פה מהר, ומי יודע מה אחשוב מחר, אבל בינתיים, אני צריכה לאסוף את עצמי לאט לאט, ולמצוא מחדש, וליצור מחדש, ולגלות מתחת לשטיחים, מאחורי הרהיטים בראש שלי, את כל מה שהסתתר בקפידה, כל מה שברח מפני ההחלטות השגויות שלי.

הדחקתי את עצמי כ"כ הרבה זמן, או ניסיתי להסתדר במקום מנטלי קטן כ"כ, שאני כבר לא זוכרת, שהכל מקופל ודחוק, שנראה שנעלם, שחסר. ומפה צריך להחלים, לפני ההחלטות הגדולות.

אתמול ראיתי כמה דירות, בתוך הפיח והרעש של רמת גן, בין הרחובות המוזנחים והעצובים שלה. אחת קטנה וחמודה, ברחוב שקט. אחת הסתברה כרחוקה מדי ובאמצע הדרך ויתרתי. אחת היתה איומה ממש. אחת היתה ישנה ומחולקת בצורה נחמדה וגם לא קטנה כ"כ, אבל בקומת קרקע בפינת שני רחובות רועשים ומפוייחים- מרחק יריקה מאיפה שגרתי עם האקס הקודם. אחת חמודה וגם מחולקת היטב, עם מטבח גדול, מאובזר ויפה, עם נישת שינה נעימה והרבה ארונות, אבל עם מרצפות חדשות, גדולות, משיש מבריק ומזעזע וספוטים מבהילים במקלחון. באחת שהיא בעצם וילה מחולקת להמון דירות קטנטנות הבעלים הלכו בדיוק כשהגעתי וכך עמדתי ברחוב עם בטריה ריקה בפלאפון, מיואשת.

שעות הלכתי מצד לצד, מרחוב לרחוב, מדירה לדירה, הלוך וחזור, הופכת את המפה המצולמת מדפי זהב לכל הכיוונים, נחנקת מהפיח על רח' בן גוריון וז'בוטינסקי. כל זה הרגיש לי לא טוב. חזרתי אל ההורים מותשת, על סף בכי ונשארתי שם.

אני רוצה להסתכל מהחלון ולראות ירוק, לשמוע שקט בעיקר, ציפורים ורעשים עירוניים רחוקים. בזמנו חשבתי על לגור במושב, ועכשיו אני חושבת שזה רעיון נפלא אבל שאולי יהיה לי לבד, ועדיף איזו דירה שנשפכת לגינה, קרובה לירקון וברחוב שקט. ויש- אני יודעת שיש. ובכלל, אני כ"כ רגילה לחיות עם אנשים שאני אוהבת, שאני לא יודעת מה אעשה לבד.

אני חושבת שאלך לקרוא קצת בשמש. כשיעברו הימים אדע יותר טוב ובעצם, לא רע לי עכשיו. 

*תיקון- זה לא מפתח משוכפל אלא המפתח של אמא שלי, שזה מקסים כשלעצמו. אין לי מפתחות לבית של ההורים שלי כי איבדתי את כל הצרור לפני כמה זמן. אפשר להגיד שזה היה סוג של רמז מטרים.