הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

דוק מחניק של יאוש עוטף אותי, וקצת קשה לי לנשום.

קשה לי להיות רחוקה מהאיש שאני אוהבת, קשה לי להיות רחוקה מהאיש שאני אוהבת שלא מרגיש בחסרוני. כמעט שבוע ואפילו לא נימה אחת דקה של עצב.

הוא מכבס את הבגדים שנערמו בתקופה הקרה ביננו, מכבס ומקפל. הוא עסוק בעניינים השגרתיים שלו. הוא יורד עם הכלב שלו-שלנו, הוא הולך לשיעורים וחוזר. כותב עבודות ומתכונן לתק' המבחנים. הוא אוכל בחוץ או בפנים באקלקטיות הישנה שלו- חומוס, לחם, גזר, שמן זית.

הוא נפגש עם החברים שלו כרגיל. הוא מדבר עם אבא שלו וקורא את העיתון שלו- כל יום.

הזמן שלו עובר אחרת מהזמן שלי.

הדברים האלה, הקטנים לכלל מסגרת, שסודקים אותך בהעדרם.

רוטינת שיחות הנוכחות, ה-אתה רוצה משהו לאכול, ה-מה אתה עושה מחר, תחושת הנוכחות הזו, כל הזמן. הכל שהופך איכשהו ל"שלנו". תחושת הגורל המשותף. קשה להתנתק מזה, ובעצם אלו הרוחות שמזמזמות לך באוזן אחרי שפיזית אתה כבר לא שם.

יש את הדברים הקטנים והדברים הגדולים ולהתגבר על זה מצריך לעבור איזושהי תקופה של קריז. להתגבר על ההתמכרות, על ההרגלים, הפיזיים והמנטליים, על הריחות והתחושות. על הידיעה הברורה והבטחון, על השגרה.

חשבתי שאמשיך למשהו שונה לגמרי. שהחיים שלי יתחילו ומיד יהיו סוערים ומלאים בעצמי ובפעילות. שום דבר לא נראה אותו דבר כרגע, לא כמו שהדברים נראו והרגישו בדוחק של הרגע האחרון, בשצף הזה שהיה ביננו.

לנוח, לחיות, לחכות. הרגשתי כאילו אני מפספסת את הנקודה.

הנקודה נראית לי המקום בו אנחנו מצליחים לפתור את הבעיות האלו וממשיכים הלאה בחיים שחיינו עד עכשיו, רק יותר טובים. משאירים את החרא מאחורינו ושוכחים אותו. אבל אני לא מצליחה, לא לבד. הכל נהיה יותר גרוע והוא כאילו יצא מהמשחק הזה והשאיר אותי להלחם לבד. יש גבול לכמה שעמדתי בלהלחם לבד בתוך חיים של שניים. אני נלחמת והוא רואה טלוויזיה בסלון.

אז לנוח, לחכות, לנשום.