הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הכל רץ אצלי, מהר ואני לא מספיקה לתפוס שום דבר קונקרטי. מתי הכל עבר להילוך מהיר?

אני אמכור את הכל בשביל קצת רוגע, בשביל חיים שלווים. זה שקר מוחלט אבל אני מוכנה למכור איזה חלק מכל הכשרון הפוטנציאל היכולת אם רק הייתי יכולה להרגע, לחשוב בהגיון ולעשות עם זה משהו.

כ"כ הרבה דברים שאני רוצה לעשות, צריכה לעשות, דוחקת בעצמי לעשות, ואני לא מוותרת לעצמי ולא מסכימה לשמוע שום דבר. אני נשארת עם המון מחשבות ומוח מבולבל ושום דבר להחזיק בו בפועל. התואר הראשון שלי מגמגם לעבר הסוף כבר שנתיים אחרי ששמעתי את השיעור האחרון שלי, את הקצה של 142 השעות הסמסטריאליות שנכחתי בהן, כל עשרות העבודות שכתבתי, עשרות המבחנים, אלפי הדפים והרעיונות. הכל מסתכם בשני סמינריונים שלא כתבתי, למשך שנתיים בדיוק של הפסקה ארוכה ארוכה מהחיים ובכל מה שחשבתי שיהיה.

אני לא באמת זוכרת מה רציתי שיהיה העתיד שלי לפני שנתיים. נדמה לי שאז לא כ"כ עניין אותי העתיד, הייתי מרוכזת כולי בהווה ובמלוא הפעילויות שהרעפתי על החיים שלי. בדיוק התאוששתי מדיכאון של שנה ורציתי לתפוס את כל מה שאני רק יכולה- פעילות חברתית ועיתון הסטודנטים והתערוכה וסוף הלימודים ועבודה וכל מיני פרשיות אהבים מטופשות בתוך הלבד הזה שהייתי בו, שתמיד סדקו לי את הלב עוד ועוד. אני לא חושבת שנשאר לי מקום לחשוב על עתיד ובקצת המקום שהיה חשבתי על תואר שני בתאטרון. הייתי מלאה בעצמי, רועשת ולא מרוכזת עד שבסוף קרסתי ועזבתי הכל.

במשך שנתיים שריתי בתוך עצמי ובתוכו ולא עשיתי שום דבר. בהתחלה עבדתי קצת, חשבתי שזו פריקת עול וטוויסט אירוני למלצר ולקח בדיוק חודש עד שפוטרתי בגלל שהבעתי את דעתי על ההטרדה המינית שספגתי. מילאתי מקום לעוד איזו תקופה קצרה באיזה משרד וניסיתי למלצר עוד אבל זה לא הלך וויתרתי. אח"כ נחתי במופגן כמה חודשים ארוכים וכל הכסף שלי אזל. שלחתי כמה קורות חיים ולמחרת כבר מצאתי עבודה. עבדתי שם שישה חודשים ארוכים 14 שעות בממוצע ביום. שנאתי את עצמי כל יום, הבנתי שזה לא זה ועזבתי. במשך עוד חצי שנה לא עשיתי שום דבר. רק נחתי וחשבתי על מה הלאה ומה אני רוצה.

אני לא מבינה לאן הזמן הלך, אני מרגישה שכל מה שקרה לא קשור אלי ולא היה קשור אלי הרבה זמן. אני מרגישה שאני צריכה זמן להחלים ומצד שני מפחדת שכל הזמן הלך לאיבוד ושלעולם לא אצליח למצוא את מה שאני מנסה.

אני לא רוצה להמשיך לרוץ וליפול ולאזור כוחות ושוב לרוץ עד שאפול שוב. אני לא יכולה להרשות לעצמי את הזמן שעובר בינתיים, כמו את המירוץ הלא מושכל בתקופות העשייה.

אני לא יודעת למה איתי זה הכל או כלום, אבל אני עושה את זה כבר מתקופת התיכון, כשניסיתי לקחת על עצמי המון המון יחידות ובסוף נשארתי עם מעט.

אני רוצה משהו שיחזיק, משהו שימשיך. אני רוצה המשכיות ביני לבין עצמי. אני רוצה שקט. אני רוצה להרגע, אני לא רוצה לאבד את החיבור.

אתמול ראיתי אותו והאובדן הפך מעומעם. התעוררתי מאושרת והייתי צריכה להזכיר לעצמי ולחזור אליי.

* Counting Crows - Amy Hit The Atmosphere