המחשב מזדחל, ואני מחכה שיסיים להריץ איזו בדיקת ספייוור כדי שאוכל לראות 'עקרות בית נואשות' ולא בהילוך איטי.
התקפי חרדה גורמים לי להרגיש רע. מאוד מבולבלת. זו לא חרדה משתקת, זה סף חרדה שלא ניתן להתעלם ממנו. גם כך אני מתוחה תמידית, קפוצה, אז כשהרף עולה אני רועדת. התחושות רעות, קשות. כמו להתהפך לילה שלם מצד לצד בלי למצוא מנוחה.
אני רוצה להרגע.
יעל מספרת לי על תערובות של שמנים אתריים שהיא רוקחת לעצמה, וכמה שזה עוזר. אני נזכרת שלפני שלוש שנים השתמשתי בטינקטורות של ולריאן וכמוסות של רדיולה ושהרגשתי הקלה אמיתית. אני יכולה פשוט לחזור לכדורים, זה יפסיק את כל זה, אבל המצב אפילו לא מתקרב ללהיות חמור מספיק כדי להצדיק התערבות כזאת וכמו שיעל אמרה כשהצעתי לה איזו משחת פלאים לגב התפוס שלה- "זה מדכא את הביטויים של הדלקת וזה לא ממש חיובי".
אני מודה ומתוודה שהפרוזאק היה אחד הדברים הטובים והחשובים ביותר שעשיתי בשביל עצמי בחיי. רק לא עכשיו.
חלונית התוכנה מודיעה שנמצאו חמישה פריטים קריטיים ושהסריקה ממשיכה לרוץ, אבל בעצם התוכנה תקועה כבר זמן מה על קבצי הארכיב של תוכנת הספייוור השניה.
עשיתי עבודת ניקוי, עדכון והתקנה ארוכה על המחשב. ציפיתי שעכשיו כשהגיע ליציבות אוכל לשבת מולו בנחת, אבל בפועל יש המון מתחלף ליד המסך וכשניסיתי להשיג דריסת רגל אף כוניתי "חוצפנית". זה קצת מייאש מאחר ואלו התכנים היחידים שאני מרגישה קרובה אליהם כרגע. הם רציפים ולא משנה מאיזה מחשב או מאיזה בית.
ככל שמתעמקת בי תחושת הבדידות אני חושבת על כך שבמשך כ"כ הרבה זמן לא הרגשתי כך.
ככל שאני שוקעת יותר ויותר לאיזשהו תסכול חצי שקוף מסביב לעצמי, אני יודעת שבמשך כמעט שנתיים הייתי מרוצה. התודעה שלי לא כללה את הבור הזה, את ואקום הריק שמסתחרר באיזור הריאות שלי. הייתי מרוצה ומסופקת מיותר בחינות משאוכל לספור. ואמנם זה לא ענה להגדרות המושכלות שלי לזוגיות ושיתוף, או לפריחתי האישית כאמנית ואשת קריירה- רבל בהחלט הייתי שקטה, מרוצה, מאושרת. רק שכעסתי על עצמי שאני נרדמת בתוך הריצוי הזה, שנוח לי להחליק לתוכו ולשכוח את השאר לחלוטין.
איזה מאהב לשעבר האשים אותי פעם בכך שאני בורחת. אמר שהחלטתי לרדת מהקרוסלה ולהחביא את הראש בתוך הזוגיות הזו.
זה נכון ולא נכון ומי קבע שדווקא הזוגיות הזו היא הבריחה ולא כל זוגיות (אני מנסה להאמין שלא כל זוגיות. השכחה הזו מתוקה, אבל יקרה), מי קבע שברחתי ולא התמודדתי עם דברים אחרים.
אני מודה שהוא צדק, אז. ונדמה לי שעוד הספקתי לומר לו את זה לפני שרבנו והוא נעלם.
אבא שלי כועס עלי. אולי לא מרוצה ממני, או מדרך חיי. הוא לא אומר כלום. רק רוטן לעומתי כשאני מרימה להנחתה- כשאני אומרת משהו שאפשר להתפרץ עליו, כשאנחנו צריכים להתעמת על זמן מחשב.
זה פוגע בי, ובמיוחד לראות אותו מגיב כמו ילד קטן לעובדה שאני כבר לא ילדה קטנה. איך הוא מדביק לי את המגירות השבורות של המכתבה מהתיכון כשאני לא בבית, ורוטן עלי שאני חוצפנית על שביב משפט שאמרתי בשיחת טלפון כשעברתי לידו ומסיבה תמוהה בחר להניח שכוון אליו.
"את חוצפנית! מתי תפסיק עם השטות הזו? אמרת לי. את לא שמה לב למה שאת אומרת? אני ישבתי פה ועישנתי סיגריה ושיחקתי במחשב. היית בטלפון וזה מה שאמרת לי". והכל כ"כ אמוציונאלי ונסער.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. למה אמרתי לך דבר כזה? רק הצצתי על המסך. דיברתי בטלפון, לא אליך". אני מבולבלת, מגמגמת, מאמינה לו אינסטנקטיבית ותוהה איך שכחתי, למה אמרתי ואז מתעקשת שלא, ויודעת שכשהוא לא מאמין למשהו שאני אומרת העולם יוכל להתהפך והוא עדיין יחזיק בדעתו.
אני נשענת על השיש במטבח וכמעט פורצת בבכי ואז מתיישבת על הרצפה ליד הארון של הסירים. חושבת על זה ומנסה להתרחק קצת, מהסיטואציה, ולהבין.
ההבנה הזו אמרה לי שהוא כועס עלי, שמשהו גורם לו להרגיש מאוד לא מרוצה ושבמקום לומר מה שיש לו בבטן הוא מחזיק ומתפרץ. כמו ילד קטן שלא קיבל את מה שרצה ואין לו את השליטה הרגילה שלו על הדברים.
אני מתנהלת כמו שאני מתנהלת, אני מאמינה במה שאני מאמינה. אמא שלי ואני חיות בהרמוניה מופלאה, אבל אני והוא מתנגשים, מתנגשים. אני מנסה להשאר רגועה. אולי אם אשאר רגועה מספיק זמן אוכל להיות מספיק רגועה כדי לנהל איתו שיחה בלי לגלוש להתפרצויות רגש ולקטסטרופה מוחלטת.
מרדכי אומר- "את לא בגיל ולא במצב להתמודד על ההורים שלך עכשיו. בואי לפה, גם כך אני לא משתמש בחצי בית. לא יעלה לך כלום חוץ מקצת אוכל. תחשבי על זה בתור הפסקה לצורך התאוששות. בואי, יהיה מגניב, זה יתן לי תירוץ לנקות כבר".
קראתי שוב שתי פסקאות מעלה, חשבתי על מה שאני מאמינה ופתאום ראיתי את ההתנהלות הזאת הולכת לזבל לטובת התנהלות של ריבים וצעקות שהיתה סוג של שגרה שקפצה לבקר לעיתים תכופות מדי בחיים שניהלתי עד לא מזמן. שום דבר מזה לא נשאר בי, בקושי זכרון קלוש של הייאוש שהייתי נתונה בו. התחושה האיומה ששום דבר לא יחדור אליו אז עדיף כבר שארים את הקול ואעצום את העיניים ואטען ואטען ואטען. מלבד תחושה של כאב לא נשאר מזה כלום. אני לא האדם הזה, שהיה כ"כ מתוסכל ומיואש שהתדרדר לאלימות הזו. התחושה שהוא העביר בי, הזלזול השקט שלו- במקרה הטוב, שגרם לי להרגיש כ"כ מרוקנת מעצמי, כ"כ רחוקה וכ"כ לא מאמינה בי. אני יודעת שלפני כמה פסקאות כתבתי שהייתי מאושרת. גם כתבתי שנטיתי לשכוח הכל.
איזה קשר מחורבן, אלוהים. איזה איש אטום, מזלזל ומטריד.
כמה מטרידה המחשבה ששכחתי את עצמי שם, וכמה מפחידה האפשרות שאעשה זאת שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
