הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לרוב מתרסקת.

אני מאמינה בתחושות בטן, באינטואציה הבריאה שלי, בלדעת מה יעשה לי טוב ומה לא מראש. אני קוראת על זה תיגר שוב ושוב. משהו מרגיש לי כאילו הוא יהיה רעיון ממש ממש רע? אם לא אעשה אותו לא אדע אם כך או לא כך.

אני שולפת מול עצמי את כל הפעמים בהן תחושת הבטן שלי אמרה דבר מסויים, וללכת לפיה גרר תוצאות כאלו, שבסופו של דבר רציתי להפוך והתקשיתי. אם הייתי מקשיבה ולא עושה מלכתחילה את הדברים האלה- החיים שלי היו שונים לחלוטין ועל אף שעל מעט חוויות אני עלולה להסכים לוותר, אם לא הייתי חווה אותן הייתי חווה דברים אחרים. אולי הייתי נעשית בן אדם לא פחות טוב ועם פחות חוויות כואבות.

אני מנסה להבין למה הרגשתי את הצורך לרסק את עצמי אתמול, לעשות שורה שגויה של צעדים או את הצורה השגויה לכאורה. ניסיתי להשיג משהו בזה, אם כי הדרך היתה מפוקפקת. אולי רציתי להרגיש, אולי רציתי להצליח לבכות. אולי רציתי להתקרב לעצמי, כשעצמי זה משהו שאני לא בטוחה שאני יודעת מהו, בעצם, או איזה חלק הוא יותר אני ואיזה חלק לא. היתה איזו סיבה הרי, לדחוף את עצמי מעבר לצוק המטופש הזה ולהרגיש כאילו אני רוצה למות בו במקום במקום להרגיש את תחושת החידלון הזו.

no harm done, אני מסכמת לעצמי קצת אחרי שאני מתעוררת. העיניים שלי בוערות וישנתי עמוק יותר כי ניקוטין עושה לי את זה. אי הבנות מציפות אותי אבל אין סיבה שאתייחס אליהן כאל המציאות היחידה שאני צריכה לשהות בה- עד שתפתר. אני יכולה לקפל את הכל ולהניח בצד. העולם גדול, יש לי בראש הרבה דברים, הרבה תחושות ואני מאוד טובה, מסתבר, בלהניח לדברים ליפול לצידי הדרך שבה אני הולכת.

אני משוכנעת בדרך שלי, וכשלא אני מתערערת, אבל יש בי איזו תחושה פנימית. זו שגורמת לי לדעת שלהכל יש פתרון ושאמונה משנעת את המציאות טוב יותר מחוסר אמונה. זו שגורמת לי בסופו של דבר להבין שהוא לא מאמין ושזו לא אשמתו ושגם אם הוא טועה זה לא משנה.

אולי אני משטה בעצמי, אולי מצבי גרוע משנדמה לי ואני הוזה ומתבזה. אבל, אני לא מכירה דרך אחרת. כל הדרכים האחרות כוללות לא מעט דברים שאני לא מסוגלת לעמוד בהם מכל מיני סיבות.

איפה הגבול? זה שקובע איפה אני שפויה ואיפה אני לא, זה שמצמיד אלי נייר לקמוס ובודק את החומציות הקוסמית שלי, וכמה הבאשתי מהדרך הנכונה, מהיעוד שלי?

אני עדיין מאמינה שהכל  פשוט מכפי שהוא נראה, וכשמתמסרים לפשטות הזו אפשר לצפות בקפלים הקטנים של הקיום ברוגע. תמיד פחדתי לא לדעת, ועכשיו, נדמה לי, אני מוטרדת קצת פחות.

אני יודעת שבכל מקרה יהיה בסדר, שאהבות כוזבות וחברויות נופלות ונסיונות שהעלו סרח לא מספיקים כדי לשנות את זה. בסופו של דבר אעשה את מה שאני רוצה לעשות, אמצא את הסיפוק שמובן רק לי, מתוך התרכובת העדינה של הדברים שעושים לי טוב, מבין התבניות והחינוך העצמי, מתוך התרבות והרצון, אקח את הדברים האלה שאולי אין להם שום משמעות אבל משרים עלי רוגע מבורך. יום אחד קרוב, אהיה משוקעת במציאות נעימה יותר.

אני מפחדת להתעורר יום אחד ולדעת ששיטיתי בעצמי יותר משחשבתי, ושהכל חסר ערך, אני מפחדת להתעורר למציאות, לראות את מה שאני לא רוצה לראות עכשיו.

אני רוצה לראות, אני כ"כ רוצה לראות ולתת לאשליות האלו לנשור, אבל מה אני מבינה במנגנוני הגנה.

הוא חושב שאנחנו לא צריכים להיות ביחד, שאמור להיות לנו יותר טוב מזה. איך אתה לא מבין שאתה צריך אותי? אני צועקת, "אני מרגיש את זה כל רגע", הוא עונה בקול חנוק.

וסוף סוף הוא לא רוצה אותי, ואני יכולה להשבר בנוחות שאני מכירה, בלי להתלבט אם לחזור או לא לחזור. גם אם הברירה היא בכאילו.  גם אם אוכל לשכנע אותו אחרת אם ארצה. עשיתי זאת בעבר, לא איתו אבל בסיטואציה דומה, בבחור כואב, מפוחד ומבולבל אחר, מספיק כדי לזכור את הדרך לצייר עתיד יפה ולגרום למישהו להחזיק בו איתי, אבל לפעמים עדיף ללכת אחרי נטיות לב ולא להלחם כ"כ, בנטיות לב של מישהו אחר. למרות האמונה העיקשת שלי, שאת כל תחנות הרוח השבורות אפשר לתקן.