הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני רוצה לקצר את השיער שלי, ולהפסיק להשתדל לחשוב שעדיף ארוך. אני רוצה מקום משלי.

ההורים שלי מתכננים תכניות שחוקות לשתי יחידות דיור צמודות באלוהים יודע איזה כסף, אני מחייכת כי אחי מאז ומתמיד רצה לשכור איתי דירה, אפילו אם יגיע אליה עכשיו רק פעם בשבועיים, ואני מנסה לחשוב שזה רעיון טוב, אבל בלילה, בבית, אני יודעת שלא.

מדהים אותי כמה מהר אני הופכת מעצמי לבובת סמרטוטים וכמה זה נדיר שאני שמה לב לכך ומתהפכת חזרה. וזה עדיין נשמע קל יותר ממה שזה, וזה חמקמק, ואני אובדת בתוך דברים שבטח הם יותר פשוטים מזה.

בבימ"ש בצהריים, ראיתי בחורה. היא היתה בלונדינית או בעיקר מובהרת גוונים, השיער שלה היה ארוך וישר, והיא כולה אמרה איזשהו סדר. התווים שלה לא היו יוצאי דופן אבל היא נראתה כ"כ טוב שם, כמו שדוגמניות נראות, רק בגרסת מחלקת הוצאה לפועל בבימ"ש תל אביב.

רציתי גם אני להיות בסדר הזה, עם השיער הישר והמכנסיים המחוייטים עם הפסים הדקים, וידעתי שאני לא יכולה (אני לא רוצה).

בדיון השופטת נראתה לי אנושית נורא, וצחקתי כי היא היתה לה מניירות נעימות של כעס כשכולם דיברו ביחד. היא הכתה על השולחן עם הפטיש שלה וכמעט יצאה מכליה ברוגע שכזה, שידעתי שהכל בסדר.

ומה עכשיו?

אמא שלי כ"כ כועסת, היא אומרת- "אני לא אוהבת שמתנהגים לילדים שלי ככה". וחוזרת שוב על איך אחרי שעבדתי ימים ולילות במשך שישה חודשים ארוכים בשביל סכום שנראה לי אסטרונומי, הוא נתן לי להוציא את כל הכסף שלי על מחייה מרווחת משותפת ומתנות על מתנות על מתנות וכשהגיע לידו סכום כסף אמר שיחלק אותו כך וכך ואת השאר יסגור. כשהרמתי גבה אמר שזה הכסף שלו. זה גם הבית שלו. "כסף? זה מה שאת רוצה? זה ביחד בשבילך? שאני אתן לך כסף?" ושבר אותי סופית ובפעם האחרונה.

היא מוסיפה כמה טרחתי סביב יום ההולדת שלו, על המתנות שאספתי מפה ומשם ומפה, על מסיבת ההפתעה הדפוקה הזאת. ואני כבר שם ומספרת לה שלפני שנתיים היה נדמה לו שעשיתי פרצוץ על מה שקנה לי והכריז שלא יקנה לי מתנות יותר, ועמד בזה. ביום ההולדת האחרון שלי לא קיבלתי אפילו ברכה. הרבה יותר מאוחר וממש לקראת הסוף כשהארתי את תשומת לבו ליחס הלא שווה ביננו הוא קנה לי כוס מנייר לעפרונות ודובי פרווה קטנטן מדיונון, בלוק של פתקים מאיקאה וחבילת מגנטים מאופיס דיפו. הכל נשאר אצלו.

אין לי כסף ואני מרגישה מרוקנת. אני לא רוצה לטרוח וקשה לי להקים את עצמי. יש לי תכנית וגם אם יש שלבים שיכולים להמתח עוד חודש או שניים היא סגורה ומוכנה לביצוע. אני אסיים את הסמינריונים, אני ארשם לתואר שני כפול, אני אסיים את ההתמחות ואגש למבחני לשכה, אני אמצא עבודה באיזו עמותה. אני אלמד גם לימודי תעודה בעריכה, אני אלמד אח"כ כמה סוגים של אמנות מעשית.

ובינתיים אני פה ואין לי אוויר, ואף פעם אין לי סבלנות. דירה שכורה נראית לי אומללה, משכנתא לקניית דירה נראית לי טירוף. לגור עם ההורים שלי נראה לי רעיון כ"כ רע שאפילו פלדלת נפרדת למטבח ומקלחת משלי לא יכולה לרכך.

הופ סנדובל באוזניות שלי ואני שמה לב שאני מקשיבה יותר טוב, כמו הגילוי שבאותו זמן אני מצליחה לקרוא עכשיו פי 3 יותר עמודים באנגלית.

אמרתי לו- "עכשיו כשהמקום שלך התפנה, אני קוראת מהר יותר", והוא חשב שאני צוחקת.

אני שומעת את אותה מוזיקה אבל שומעת אותה טוב יותר. לפני כמה שבועות לא שמתי לב שיש בה כ"כ הרבה עומק, שהיא כ"כ מקסימה, ואין לי מושג מי הייתי אז, בכלל, אבל נדמה לי שזו לא היתה אני. לפחות לא מספיק אני כדי להחשב אני, כמו אחוז מוצקי קקאו בשוקולד, שעושה את ההבדל באירופה בין שוקולד לסתם- ממתק בטעם.

הייתי רוצה להצליח להזדהות עם שירי האהבה האלו, אבל אני לא.

בלילה חלמתי על האקס הקודם שלי. זה שניסה לברוח חזק אחרי שלושה חודשים ושרציתי כ"כ שנלחמתי עד שהסכים להשאר. זה שברח לי שוב אחרי עוד שנה וחצי ושם כבר רק כמעט הצלחתי לשכנע. זה שנתן לי לשבת על המדרגות שלו בלילה בלי לפתוח את הדלת, זה שכשחיכיתי לו בחוץ אמר שאני מתחילה להפחיד אותו כמו שהפחיד אותי החבר הפסיכופט שהיה לי לפניו, זה שהיה כמעט כמעט נורמלי עד שהכרתי את זה שהיה אחריו, זמן ארוך אחרי שנפרדנו. זה שאמר שהוא מקווה שההוא- ימות בתאונה והיה עוקב אחרי ומאיים עלי ועל המשפחה שלי ורודף אחרי בלילה.

מרדכי אמר שהוא יודע שיש לי נטייה להכנס למערכות יחסים לא נכונות אבל הוא באמת לא מבין מה אני עושה שם, וכשזה כתוב כך, בצורה שמתארת בדיוק מה שהיה ומצד שני מדרבנת הבנה על דרך ההקצנה, זה נקרא איום ונורא.

חלמתי על הסיטואציה הנוכחית, או לפחות כמו שהיא נראית מבעד לתת ההכרה המפוחד שלי. בתפקיד הראשי לא היה הוא, אלא האקס והוא הלך ממני כל הזמן, כל פעם שבאתי לראות אותו וכשהתעוררתי נזכרתי, ולא הבנתי איך היתה מגיעה לו האהבה שלי ולמה רציתי כ"כ ילד מפונק ואנוכי כ"כ, ששכנע אותי בעיקר- בכאב שלו. וגם האחרון כך, בעצם.

אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אני לא יודעת למה אני נצמדת לאהבה ולשגרה וחרדת הנטישה הזאת, והפחד להיות לבד. פחד תהומי מלהיות לבד. פחד בנאלי שמקבל אצלי מימדים של חיים ומוות או לפחות פעם כי עכשיו, עם כל הכאב, אני אדישה (אבל מראש ידעתי שהקשר הזה לא הולך לשבור אותי ויהי מה). אדישה ומוכנה לזרוק הכל ולחזור אליו אם רק יאהב אותי.

והוא לא אוהב. לא כמו שצריך. לא בלי מילים חלולות ובצלילות הדעת.

רציתי נורא תפוח פתאום ויעל תמיד אומרת שהגוף רוצה את מה שהוא צריך (ואני חייבת לקלקל עם אנשים עם שוגר קרייב בלתי נפסק וכל האנומליות בסגנון ולא בסגנון).

fade into you היא שרה, ואת זה אני יודעת לעשות ממש ממש טוב.

לילה טוב.