הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ההורים שלי שוב נסעו.

שוב בית לבד, ואני חושבת שדווקא מפה יבוא השקט.

אתמול מצאתי את עצמי בסצינת רבת משתתפים, וכמה אנשים שאהבתי איכזבו אותי.

אני ממהרת להתאהב באנשים ולהתאכזב מהם. כמה סטיות מהאנושיות כפי שאני תופסת אותה, כמה פגיעות קטנות ואני סוגרת את הדלת. לפחות לזמן מה.

זה די עגום, אבל כנראה שתקופת ההתהוללות וההתרועעות הדחוסה האחרונה היתה צריכה לבוא על סיומה איכשהו.

אני שוב צריכה שקט. ולעשות את הדברים בקצב שלי.

להתרחק מבלאגנים ומאנשים שיכולים לאכזב אותי, באמת שאין לי קיבולת לזה יותר.

הייתי חולה כל השבוע. שוב אני מרגישה זוועה ביום וטוב בלילה.

אין לי מושג איך אני הולכת להנות בפתיחה של התערוכה, כל מיני אנשים מכל מיני סיטואציות בחיים שלי הולכים להגיע.

אני אשב בצד ואשתה תה... אצלם מה שקורה.

ביקשתי ממוטי שיביא מצלמת דיוידי, כדי שאוכל לשלוח לקאס דיסק של התערוכה שהיא הפסידה.

בכלל עצוב לי שהיא לא פה.

אני מוותרת על השיעורים של הערב וחוזרת לישון.

לילה טוב לכולם.