הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני יושבת מול אחד המחשבים בספריית האוניברסיטה, די ריק פה והבודדים שנמצאים מקליקים עבודות ולא מחפשים תירוצים, כמוני.

מדי פעם אני מסתכלת אחורה ולא נעים לי, אבל בזווית העין אני קולטת מישהי שבודקת את המיילים שלה ואני נרגעת קצת. משמאלי יושב בחור עם ספר עב כרס וגורם לי להרגיש אשמה (והנה הסתכלתי שוב וליד הספר הפתוח נמצא רק המעיל שלו, אולי הלך לחפש עוד ספר אבל בטח להשתין).

קשה לי להתחבר למנטליות הזאת ולקרוא ולקרוא ולקרוא. אחרי כמה סמסטרים זה נהפך לטבע שני וכך זה גם מתפוגג- לא נשאר זכר לסטמינה שאפשרה לי לגמוע כמויות בלתי נתפסות של חומר במהלך התואר. עברו שנתיים לעזאזל.

אני חייבת לסיים את הסיפור הזה כבר, עוד ארבעה חודשים פחות יום אהיה בת 27, אני לא מוכנה להגיע לשם עם תואר ראשון כרוך לי סביב הקרסול.

אבל אני קוראת וקוראת והכל אומר את אותו הדבר. קשה לי להאמין שהעבודות האלו ייכתבו בסוף וישנעו את המסלול שתכננתי לי לפעולה. נראה כאילו אני מחזיקה בכח בבטלה שנשארה לי, כי כל מה שאמור לבוא אחרי- אם אעקוב אחרי ההוראות ואתן לדברים ליפול למקום הנכון שלהם- זה בדיוק מה שרציתי. כ"כ רציתי עד שאני מתחילה לפקפק. והכל כ"כ מסודר ורגוע, ואין לי שום מקום להרגיש בו אבודה או קרועה, לחוצה או לא יודעת, שזה מלחיץ אותי. אולי אני טועה? אולי אני מפספסת? ואני יודעת שלא ומתמלאת בצורך מטופש לעצור את הכל ושונאת את התקופה הלא פרודוקטיבית הזאת, ורוצה להיות כבר אחרי, ורוצה להמשיך ורוצה להכנס לקצב מסחרר של התקדמות, ועדיין.

כי אם כל זה ילך, אז מה על הדברים הגדולים? אולי הם לא יגיעו? וזו סיבה די מטופשת לעצור את הדברים הטובים שבהישג היד שלי.

אני עייפה, ובקושי הצלחתי לגרור את עצמי מחוץ למיטה הבוקר, ותמיד הזמן עובר מהר יותר באמצע הלילה.

אני רק רוצה להרגע ולהצליח לשמור על ריכוז, ושהפחד מכשלון יפסיק להוציא אותי מדעתי. ונראה שאני צריכה אופק נקי יותר, ולא להיות מוטרדת מכל מיני דברים קטנים ולא רלוונטים, אבל איפה מוצאים כזה או כמה מהר אני יכולה לכפות את זה על עצמי בלי לשכוח הכל ביום למחרת.