הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא רוצה להכיר אף אחד, כי לחשוב על מישהו בחיי גורם לי לראות את הסוף.

יש איזשהו שלב כזה, שנהיים בודדים מאוד וכמהים מאוד, ומעיזים מאוד. אני לא מעיזה. כשאני מנסה לחשוב שזה יגיע, אני נמלאת חרדה.

כל הפרידות האלו, ומתישהו משלמים את המחיר. אתמול בדרך הביתה ניסיתי להזכר במשפט של נעמה- ומלמלתי מילים על מילים לעצמי ורק לפני שניה ממש נזכרתי- חורף תמיד חייב לגרור איתו את כל החורפים. ואני עוברת על המיילים שלה ולא מוצאת אותו וחושבת אולי זו לא היתה היא בכלל. אהבה חייבת לגרור איתה את כל האהבות, מילמלתי לעצמי אתמול ברחוב בתוך הראש, סוף חייב לגרור איתו את כל הסופים, דיכאון את כל הדיכאונות. אולי בכלל מרדכי אמר את זה.

מתי הפסקתי להיות מסוגלת להזדיין? מתי קבעתי שאני רוצה משהו שישאר, ולא מוכנה לגעת במשהו אחר? פעם חשבתי שזה הדבר הנכון ואני עדיין, רק שבסיטואציה שבה אני נמצאת זה גם מרגיש בודד מאוד.

זיונים בשנים האחרונות תמיד גרמו לי להרגיש סליזית. תמיד לא אני ותמיד רוצה שמשהו מזה יהיה אחרת. תמיד אני מביטה באנשים האלה שמולי, אותם אני רואה היטב, ומרגישה איך העובדה שהם לא רואים אותי דוקרת בי ומרוקנת אותי.

בפסיכולוגיה לכיתה י' אומרים שאתה לא מה שאתה חושב שאתה, אלא מה שאתה חושב שאחרים חושבים שאתה. קראתי פעם שעל אותו משקל בזוגיות אנחנו מה שאנחנו חושבים שהבן זוג חושב שאנחנו- זה היה מנוסח כהשתקפות בעיניים של, וההשתקפות חזרה במן מכאניקה של מראות. אני לא יודעת אם זה היה כתוב או שכתבתי את זה בעצמי בהמשך אבל יצא שמכל ההשתקפויות האלו הלוך חזור נשארת צלמית קטנה מאוד. עם הצלמית הזו אני חיה תמיד, ומוצאת עצמי בשורה של יחסים בין אישיים שמשאירים אותי הצלמית הזו ותו לא. תמיד הייתי אדם של מראות והשתקפויות ואולי זה קשור לזה שאני אדם חלש ואולי לזה שאני רגישה מדי ומתחשבת מדי וקשובה מדי לכל נימה של רגש שעוברת באדם שמולי. אני מרגישה היטב איך הוא לא רואה אותי, איך לא מעניין אותו להסתכל וזה פוצע אותי.

פעם לא הייתי מסתכלת בעצמי, אבל זה היה מזמן והרבה לפני שידעתי שאפשר לאהוב. אחרי גם לא רציתי לראות והרבה, אבל הייתי נתונה באבל נוראי על אהבה שהלכה לי לאיבוד. שתי תקופות כאלו היו לי ונשבעתי שלא ארגיש כך שוב כדי לזרוק עצמי לעזאזל.

לחיות ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא היו הבחירות שעשיתי לעצמי. אני עומדת מולן וקשה לי. עומדת מולן ורוצה להתנחם במשהו, באיזה רגש של מישהו שאולי העיניים שלו מרדדות אותי, אבל גם זה משרת את מטרת הבריחה שלי. אבל את התנחומים הסרתי מעצמי באלימות, עכשיו אני רואה ועכשיו אני מסרבת.

התחושות האלו הן לא פחות מאלימות, ואין לי אלא להתמודד איתן.

בוקר טוב.