הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא יודעת איך לומר לך, את תחושת הריקנות עימה אני מתעוררת אחרי שאני רואה אותך.

הייתי מאוד ביחד לתקופה מאוד ארוכה וכבר עברו כמה שבועות והתחושות הקשות הראשוניות עברו והתרגלתי כבר למלוא החדר עצמי, ואני מרוצה מהביחד הצפוף שלי איתי ועם המחשבות שלי ועם הדברים שנעים לאט אבל בטוח.

החזרה האלימה שלך לחיים שלי גורמת לי לשנוא את עצמי. לא פחות.

אני מוצאת את עצמי מתכתשת לשווא עם ילדות שהמרחק בין העולם הפנימי שלהן לשלי מסחרר. כמה קווי השקה ואני ממהרת להסיק יותר ואז מתאכזבת. ונראה שמזמן שכחתי שאני לא מפה.

אני שומעת את השטויות שלהן וכאילו מופתעת כל פעם מחדש.

נותנת לאנשים תלושים, סהרוריים, שבקושי מחזיקים עצמם על בלימה נפשית ומעדיפים כל דבר בזוי על פני אמת כלשהי- פתחון פה לגבי החיים שלי. רק כדי להעלב ואז להרים גבה ולהזכר שמה לי ולזיוני המוח האלו, בעצם.

ואת- כל מה שאני שומעת מהדברים שיש לך להגיד או לכתוב זו קנאה רושפת, ונסיון למשוך לעולם בצמות ולבעוט בנסיון להכריח אותו להחזיר לך איזו אהבה שכבר לא נותן. אם שיחקת יפה (אי פעם שיחקת יפה?) ולא קיבלת את מבוקשך, זה הזמן שלך לשחק הכי מלוכלך שאפשר, לנופף בתוכחה ולגרור את הסבל שלך על פני כל העיר ולהטמיע אותו היטב היטב במי שטורח להקשיב לך. זה נראה כמו מבחן ילדותי שנובע מסבל קשה, מתחושת חסך איומה- אם תהיי כך ישאר מי שבאמת איכפת לו, או נסיון להוכיח שבסוף כולם עוזבים, נסיון להבריח כדי להגיד "אמרתי".

ומתישהו תחזרי לסוג של שפיות ורגיעה, ואולי תוכלי לחזור לדבר עם כל אלו שהעדיפו לוותר כי את ממררת להם את החיים סיסטמטית. 
בבקשה אל תעני לי - אני לא רוצה לשמוע יותר. העולם הזה גדול מדי ונקודת המבט שלך צרה ואלימה מדי, בשבילי, עכשיו.

בתוך היום האלים והמבוזבז הזה יעל נעלמה לי. לא החלפנו אף הודעה ואת הסופ"ש היא בילתה בירושלים ואני תוהה אם זו רק עייפות או יותר.

רציתי להגיד לה שאני מעשנת כמו קטר פתאום אחרי שסיגריה ביום נראתה לי המון ורגע לפני זה גם סיגריה בשבוע ושאני חושבת שזה קשור לצורך להדחיק ולהרגע ממה שהתמציות האלה שלה עושות לי ואולי התמציות מרגיעות ובעצם אני מבינה ורק רציתי שביחד נשים את זה במילים.

והוא עסוק במשחק מחשב ואני בכלל לא בטוחה מה כבר יש לי לומר, והיום בבוקר כשלא מצאתי את הג'קט שלי והנחתי שהשארתי אותו בדירה התרגזתי ורציתי ללכת כבר ולארוז הכל ולמחוק את השם שלי מתיבת הדואר. אח"כ אמא שלי הזכירה לי שהנחתי אותו במרפסת לבידוד אחרי החשש לכינים ולא הלכתי לארוז ולמרות שאני יודעת שאני צריכה להתחיל את החיים שלי לגמרי לבד, גם פיזית, קשה לי לאסוף את עצמי משם. אז, כשאני באה לבקר, אחרי שהכלב דורס אותי במפגן אהבה פסיכוטי, אני מרגישה עוד בבית ואם קר לי אני יכולה לשלוף סוודר מהארון. והחוברת של הסינמטק היא הדבר היחיד שמגיע לשם ואני נמנעת מלהודיע על שינוי כתובת ומשהו בזה מרגיש בטוח. כאילו איפשהו החיים שלנו עוד ממשיכים, איפשהו שהוא לא החיים שלי או שלו, איפשהו מספיק כדי להרגיע.

ולההוא האחר אמרתי היום שדי, כששלח הודעת "בוקר טוב, סליחה שהייתי שמוק" וצעק עלי בהודעות שרוצה אותי בחיים שלו ונרגע כשכתבתי ש"נראה מה אפשר לעשות" ובכלל התכוונתי לזה בתור סוג של בדיחה. בתוך העייפות של היום צמחה בי איזו התרגשות ותקווה קטנה אבל כשהתעוררתי הרגשתי שוב את הריקנות איתה התחלתי.

הוא כתב לי "אני אוהב אותך גם, את יודעת", והשפתיים שלי התעוו בבוז ולא האמנתי בכלל.

מאז 9:03 בבוקר הפלאפון לא צילצל, ורעם בשתי מתקפות הודעות  והפסיק בצהריים. ובינתיים ישנתי וכלום. אני מרגישה כאילו אני מחוץ לזמן וזה מוזר.

לילה טוב.