הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני נעה בעצבנות ושולחת לו הודעה.

"אולי אתה בדיוק יורד עם הכלב ותביאו לי סיגריות?"

"מחפש חניה"

"איפה היית?"

- שתיקה -

"אולי תקנה לי סיגריות ותחפש חניה אח"כ?"

"לא"

"נחמד. איפה היית?"

- שתיקה -

"לא משנה תשכח מזה לילה טוב" אני כותבת בנשימה עצורה, מהר מהר שלא יחשוב אם לא או כן לענות ולמה.

ואני חושבת, מאיפה הוא חוזר עכשיו ולא רוצה לומר לי, ומה הוא עשה ואיזה חיים מתחוללים אצלו כשאני פה ועוברת משהו שרחוק שנות אור מהזוגיות שניהלנו עד בדיוק לפני חודש.

זאת הפכה המציאות שלי כ"כ מהר שלא עצרתי לחשוב כמה זה מגוחך. עד לפני חודש וזה פשוט נעלם ואני לא שם יותר.

אני לא רוצה להיות שם.

אני מרגישה כ"כ הרבה יותר טוב שזה עצוב.

שום דבר ממה שהיה לא מעניין אותי יותר, ובעיקר אני רוצה להתרחק ממי שאני הייתי, כמה שיותר מהר.

והוא לא כותב אפילו לילה טוב.